קיבלנו במייל

 

נברך / הזמן הירוק 10.9.15

כשאסף אמדורסקי וישראל גוריון שרים דודאים אצלי באוזניות, בֶּני קולו לא נשמע, אך בתוך הטון הכל-כך-אחר (וכל כך נקי ונכון) של הבן ועל רקע קולו המתמיד של הדוּד החי אפשר ממש למשש את שרירי מורשתו של האב המת: קורטוב דיקציה, סגנון נשימה, מקצבה הפנימי של הנשמה. אולי בגלל זה אני מתחיל לדמוע ב"כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח" (מוני אמריליו) ומחייך לעצמי בפעם האלף ב"הבה אלחש לך שיר בלאט" (יוסף הדר).

כן, בזמן הווה החיים הם חלילית. העבר הופך אותם לפסנתר. יוצר אקורד. מזמֵן חרוז. כשאני קורא בפעם השניה (או העשרים) את "האמן ומרגריטה" אני חוֹוֶה את השתנוּתי מאז הפעם הקודמת ואולי אף חש במעומעם את תרומתה של הקריאה להשתנות זו. אבל ניסיון לקרוא בבגרותי, למשל, את "הרוזן ממונטה כריסטו" (כולל פרוסת הלחם הטרי, חמאה במלח וענבי מוסקאט קרים) הסתיים באכזבה – לא נוצר חרוז, לא הדהד אקורד, לא פכפך פסנתר. לא כל דבר מרוויח מנוכחותו העקשנית של העבר. 

ככל שאדם מוסיף שנים על שנותיו נצברות בו היעדרויות הדובבות בתוכו. שתיקתו של בֶּני בתוך "ערב של שושנים" מעניקה לדואט של אסף וישראל מֵמד של טְריו: מי שהיה "אני גיטרה" שותק כאן עמוקות בצלילים שאינם נמוגים, שותף סמוי.

עוד כמה ימים אפתח את "מחזור" ראש השנה, שבא לי בירושה מאמי ואבי. אקרא. אלחש כמה מלים, אקיש קלות באחרות, כמו בדלת סגורה, אבדוק אם ניתן להיכנס. קשה הדבר לאומרו וכמעט שאי אפשר לפה לפרשו: ריח כבד של היעדר-אלוהים רובץ כענן על פני ה"מחזור" שלי. אני בא אליו כעורך ספרותי של ביוגרפיה כבירה, עליו הוטל, כביכול, לנכש את גיבורה. לאן אלך? אנה אפנה? לא רק ארז לב ארי שואל כך. מה יוותר מן הספר אם יושלך גיבורו לפח?

אז הוא נשאר. כי לאן ילך? לאן יפנה? הוא נוֹתר כהיעדר. כצליל שאינו נמוג, כשותף סמוי. תיבת תהודה הומאופטית ריקה מכל ומלאה בקול. אפשרות. געגוע. גידול כרות. הופך את חיי לפסנתר, את רוחי לקלידים. עושה אותי ליהודי.  

בארי צימרמן

מופיע בעלון:
תגובות לדף