הספדים מהלוויתה של אורה אפרתי - לילי אורן.| דוד שטנר

אורה

לא פשוט בשבילי, אורה, לעמוד כאן במעמד העצוב והמכובד הזה, ולהגיד מילים עליך, על מי היית, בעיניים שלי .

התהפוכות המוזרות של החיים הפגישו בינינו לפני יותר מ 40 שנה, את, אישה ששורשיה עמוקים באדמה הזו, ואני, נערה צעירה שעלתה לבדה לארץ לבנות לה חיים חדשים .

סדרנית העבודה שיבצה אותי לעבוד בגן גדול וכך הכרנו אחת את השנייה .

הזמנת אותי לשתות קפה של אחר הצהריים בחדר שלכם ומאז הפכתי לבת המאומצת של משפחת אפרתי.

לא יודעת למה בחרת בי, אבל כל השנים חשבתי שבין הנקודות שעמדו לזכותי הייתה העובדה שהייתי עובדת חרוצה, כי העבודה עבורך, אורה, הייתה לערך עליון .

המשכנו בחיינו, את ואני, במקום המופלא הזה ואני שפתחתם בפני את דלת ביתכם, למדתי מהמפגש אתכם על אהבת הארץ הזאת, על מסירות אין קץ לקיבוץ ולעקרונות שלו .

ראיתי אתכם בימים של אור ושמחה אך גם בימים של חושך ועצב .

אורה, לעולם אזכור איך נשאת את המטלות שהחיים זימנו לך באיפוק, צניעות ואצילות .

כשניר נהרג במלחמה הארורה ההיא נצמדת למיכה ובחרת להמשיך בחיים .

הבנות, הקיבוץ, העבודה, מילאו את חייך ומה שהיה לך על הלב לא תמיד נראה מבחוץ .

מיכה, אותו כל כך אהבת והערכת הלך לעולמו, הוא נקבר בבית הקברות היפה הזה בו קברתם גם את ניר .ואת המשכת בחיים אישה קטנה – גדולה .

כשנפגשנו נהגת לספר לי בגאווה על נוגה טלי ודפנה, וכמה הנכדים מוצלחים ומה הם לומדים ושיש כבר נינים .

דיברנו המון על כל מה שיש ורק מעט על מה שחסר והלך ואיננו .

אני הסתכלתי עליך וידעתי שעומדת מולי גיבורה אמתית, כי אין בעולם אובדן קשה יותר מאובדן של ילד להוריו .

באתי להיפרד ממך לפני שבועיים, לרגע קטן פתחת את העיניים ואמרת בקול חלש

" מה, באתם מאילת ? " .

ומכיוון שידעתי שלא אראה אותך יותר הרשתי לעצמי לנשק את ידך, כמו שעושים במקומות אחרים שרוצים להביע הערכה כבוד ואהבה .

יש אנשים, אורה, שנזכור אותם בגלל הרעש שהם עושים, אותך, אורה, אזכור תמיד בגלל השקט האצילי ורב העוצמה שלך .

יהי זכרך ברוך

לילי אורן

************

דברים לזכר אורה אפרתי נאמרו בעת ההלוויה

אני מבקש לומר מילים לזכרה הברוך של אורה אפרתי, מילים שעלו  בעת שנודע כי עצמה לתמיד את עיניה. אני מבקש לומר על העלמה הצעירה, שלפני 70 שנים הגיעה לגבע בהכשרה מגויסת. זו אורה גדרון החיפאית שהצטרפה לפלמ"ח, לפלוגה ו', לימים בגדוד הראשון של חוד כוח המגן. היא אחת מהנערות, שהן וחבריהם  היו "הראשונים תמיד אנחנו" שלנו, שכמו יצאו משיר של אלתרמן,והעמיסו על גבם את משימת הקמת המדינה היהודית. ימי בראשית אלו הם תפארת עלומיה, תפארת ימיה.

אורה ומיכה אפרתי, מאבני היסוד של דור הממשיכים בגבע, הם לא רק משפחה אחת, אלא מעין ישות אחת, זו הרואה את החיים עין בעין, זו המגייסת את כל כוחותיה למקום שצריך לפעול בו. כך בתחילה במושב כוכב, עמוס עולים חדשים. אורה הצעירה, והיא כבר אם צעירה, מלמדת את העולות החדשות איך מנהלים בית ואיך מתאקלמים בארץ צרובת השמש הזו, וכך בחוות איבים, מיכה ואורה ונוגה וניר, חיים עם העולים שיקימו אח"כ את שדרות, וכעת,בסבלנות ובהתמדה, הם מכניסים אותם לתלם הישראלי החדש. הם, אורה ומיכה הצעירים "נזירים ממרגוע",  הם מושכיי העגלה עמוסת הצרות, הם האליטה המשרתת את הכלל, "לתת ולא כדי לקחת".

אמרת "אורה אפרתי" – אמרת עבודה, כל החיים עבודה ועוד עבודה, בגבע ומחוצה לה: המטפלת אורה, והמבשלת אורה והאקנומית, וחנות הכל-בו שלנו,  והמתפרה, וגם מדור השכלה בתנועה, ואף השקדיה– בכולם אורה אפרתי,  בכל מקום היא העובדת המתמידה והמדויקת להלל. בצד זה היא הייתה סקרנית ולמדנית ושרה במקהלה והעולם נפתח בפניה. החיים האירו למיכה ולאורה.

אף אחד לא שיער שימי האושר, של אורה, מיכה וארבעת ילדיהם, נוגה וניר, טלי ודפנה, ימים אלו יסתיימו באחת בשעה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים עם נפילת ניר בנם ואחיהן, איש חיל השריון, ששמו הנוסף היה מרדכי, על שמו של דודו מוטי אפרתי שנפל במלחמת הקוממיות. האבל בבית הפך ליגון נמשך ומאופק, אך  אורה ומיכה כאילו אמרו "ראשינו לא ישח". מיכה, שיום הבאתו למנוחות יחול מחר, אמר: צריך להמשיך לחיות. הם המשיכו לחיות אך בשונה מבעבר: אורה המוסיקלית הפסיקה לשיר במקהלה, השמחה הושבתה, ההתכנסות הפנימית גברה.עם זאת קומתה הנמוכה משהו של אורה כאילו גבהה בשנים שלאחר המלחמה, שנים של קבלת האסון בזקיפות קומה וקבלת הדין. כך מיום הגעת הידיעה המרה ועד לאחרית ימיה. רק בקשה אחת הייתה להם, אותה אמר לי מיכה: "זכרו את ניר". נזכור את ניר.

והיו למשפחה הגרעינית גם ימים קשים בגבע, ימים בהם נחרכו ואף נשרפו קשרים אישיים עבי שנים עם חברים אחרים, ותחושתם הייתה קשה מאד. נורא שהגענו לכך.

אורה היקרה, אמם של נוגה, ניר, טלי ודפנה, אם המשפחה הרחבה, הכוללת חתנים, 10 נכדים ותשעה נינים. אני מבקש להיפרד בשם הרבים שהוקירו אותה, הוקירו אותך מאד.

דוד שטנר

 

מופיע בעלון:
תגובות לדף