ערב הוקרה לוותיקי גבע- חג שני של גבע - סיכום ותודות

פסח שני תשע"ה

ערב טוב  וחג שמח. בימים של פריחה ולבלוב בצד תחושות של חוסר וודאות, וויכוחים וחוסר נחת מסוים, בחרנו להתכנס יחד סביב מדורת השבט שלנו.

לכל שבט יש את זקני השבט אשר להם מוקדש ערב זה - "אין לי גבע אחרת".נדמה שההסתגרות בד' אמות מקטינה את המפגש בין החברים ואת ההכרות ביניהם. גבע היא חברה של חמישה דורות.

חיים בינינו חברות וחברים מאחרוני דור המייסדים ומראשוני הדור השני להם מלאו כבר 85 שנה ויותר  ושתי חברות אשר עומדות לחגוג השנה את יום הולדתן ה- 100!!! להוקיר זה להכיר. ועל כן בערב הוקרה זה, נערוך עמם הכרות מחודשת.

אורה אפרתי ,אסף לוין, דינה גוריון, ורד אבן צור, יונה ברקאי, יונה גפן , יורם נחשון, מזל גלפו , מרים רכס, נחמן רז ,ניקה ברזק ,סוניה קרמר, צבי לוסטיג, רחל אתקין, רחל סלע, שמואל איתיאל, שרה לוין,

צוהר לחיי זקני השבט ולזיכרונותיהם, פתחנו באמצעות שאלות משותפות ששאלנו את כולם. את התשובות ערכנו לכדי סרטונים קצרים אשר ישולבו בערב זה בשיר ואומר.

 השאלה הראשונה שנשאלה – מהי הפינה או הנוף האהובים עליך בגבע?

 

בין הברושים והכרם שנית נעבור. 

בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק. 

ערב יפה וחמים 

שט על גגות ותלמים, 

אנו כמו כל החולמים 

אחר השמש. 

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות 

לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע 

לו רק יכולנו לקצור 

לו רק לצאת ולבצור 

לו רק ידענו לנצור 

חדוות הנוער. 

שקט ורק צעדינו נותרו על השביל. 

לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו. 

טל על שיחי ההרדוף 

על הבריכות והסוף, 

טל על ראשך הכסוף 

ועל עינינו

שקט איננו תנומה. שקט הוא הרווח בין רעשים, שקט הוא הוא רווחה. שקט הוא הפסקה נינוחה בין מאמץ למאבק. שקט הוא הרוך החמקמק בטרם נקום בשנית לנקות את האבק.

את השיר 'היי שקטה' כתבה רחל שפירא כמו ברכה מיוחדת לקבוצת גבע בערב זה.

היי שקטה, עכשיו הכול בסדר 

אפילו המחנק עומד להשתחרר 

זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן 

זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 

כאילו האוויר נותן לך הגנה 

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 

כאילו מעפר פורחת שושנה. 

אל שבילי הילדות מובילים אותנו צלילים, ריחות וטעמים. זיכרונות שמפציעים פתע אל מול פרח שפרח באביב אל מול פרי חדש שמבשיל בנו טעם של פעם. אל השבילים האלה יצאנו בדרך אל ילדות רחוקה.

 

פגישה ראשונה של חיים שלמים היא רגע קסום לחזור אליו. זיכרון ראשון מגבע הוא רגע שנחקק בסלעי הבזלת הלוהטים את חום הקיץ, אותם סלעים שחורים, שבוהקים מגשמי החורף. זיכרון ראשון בגבע.

לא תמיד קלה דרכנו הסלולה על מדרכות. המדרכות בגבע מצטלבות תמיד. אלה ההולכות ממערב למזרח מובילות אדם אל יום עבודתו. אלה המחברות את הצפון לדרום מובילות אדם בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי –בין החדר לאולם, בין ארון הבגדים למכבסה, בין הבטן המקרקרת לחדר האוכל.

 

רוחות מנשבות על הגבע מכיוונים שונים ומשתנים. רוחות נובמבר המזרחיות והקרות מזכירות לחיילים כי השבת תכף נגמרת והגיע הזמן לארוז שוב את התיק. רוחות דרום מערב מבשרות ליוגבים על הגשם הקרב ובא. הצפוניות מביאות לזקנים את הקור בעצמות וגם את השלג פעם בארבעים שנה. רוחות מכיוונים שונים מביאות אלינו רעיונות של שינוי ותהפוכות. אביבים עולים ואביבים נובלים.

- מהפכות עולם מתחוללות מעל ראשנו ומאיימות עלינו כרוחות טורנאדו מעל ערבות קנזאס הרחוקות. אך גם צלילים באים מעבר ים. צלילים של אמונה ושל תקווה כי לא הכול נגזר מראש, ולא הכול ידוע. צלילים שמספרים לנו את שאולי מאוד קל לשכוח. שרוח האדם היא זו

-                    מעגלים נסגרים ונפתחים, עתיד מוביל לעבר, חדש מוליך לישן, העולם הגדול לוקח אותנו אל בית אבא. התקליט החדש של הגבעטרון שובר קפסולה של זמן אל זיכרונות הילדות שלנו, אל הגעגועים העתיקים של סבינו וסבותינו.

 

קבלת שבת: לקבלת השבת היה ריח של תפוחי אדמה בשמנת. היה בהן צלצול התרווד בתוך כלי נירוסטה עמוקים ואד של מרק מרחף באוויר. יריעות ניילון שקופות על המפות הלבנות ובגדי שבת בארון בית הילדים. קדמו להן מסדרים לניקוי אוזניים של המטפלות וסיפורי חסידים שפועה רז הייתה קוראת לנו מהמקראה של בית הספר. אבל השיא הגיע עם תרועת האקורדיון של יובל גוריון או של אברהם לקס. אז היה מתחולל הפלא הגדול בעיניהם של ההורים והסבים.
עיני החול היבשות היו מתכסות לפתע בדוק של געגוע משיחי. לכה דודי לקראת שבת. הבת בתלתליה החפופים, שלום עליכם מלאכי השלום וצלצלי שמע. הגרונות היו מתחממים, היד המיובלת כמו מאליה מתחילה לתופף על השולחן את כובד המקצב המתרגש. ימין אלוהינו תרעץ אוייב! כופרים שמתרפקים על עולם האמונה הרחוק אשר הותירו מאחור. מתערסלים בשמיכות ילדותם לרגעי התרוממות רוח עילאית, בעודם מקבלים את פני המלכה – השבת בכבודה ובעצמה.


 יש גבע אחרת? זו המופרטת עד עצם, זו המשמרת כל שביב מנהג בתואנה ש'תמיד היה ככה' ש'אוי אם נשנה', גבע של הקשישים, גבע של המחדשים, גבע הבועטת, גבע הקולטת, זו המשלחת את בניה החוצה כדי לחיות ביתר חופש, זו האוספת אותם אליה ברגעי משבר, זו המתווכחת ודנה את נציגיה ברותחין, זו היודעת להתגייס למען תושבי הדרום ולמען ילדי איל"ן.

הרבה את עצמה לדעת פנימה, ומתרברבת על עצמה כלפי חוץ. זו שטרם מצאה את דרך הלבנים הצהובות, אל ארץ עוץ בין ה'לי' וה'לנו'. כל אלה היא אותה גבע ואין אחרת. על המדרכות הללו, בבתים, בשדות ובאולמות הייצור זו אותה הגבע ואין אחרת.

 

רבים מבני גבע כתבו לה –יאיר זק, גילי קורן ודידי מנוסי זכרם לברכה,

גדעון גולן ונחמן רז יבדלו לחיים ארוכים. אך לעתים נדמה שמי שמביט על גבע מבחוץ רואה בה דברים שאנחנו מתקשים לראות. כזה היה אמנון בקר – חבר קבוצת יזרעאל, שהביט עלינו ממרומי הגלבוע לפני 44 שנים וכתב את המילים הבאות:

"תלתלי זהב לך – כסף אהפכם לי; צחצחות פניך – בקמטים אחרוש; [...] אם קשה הדרך – אל יירך ליבך, הולם בו אני נוטעת; [...]אם אלי תבואה, שם בראש הגבע, עזה תהי כמוות אהבת חיים". אהבת החיים העזה היא שמניעה אותנו לחגוג יחד את הפסח הזה בתקווה לאביב חדש ומתחדש. חג שמח וברכות לוותיקינו היקרים.

אורי ברזק

ערב הוקרה לוותיקי הגבעה

אין מילים לתאר את הערב, מושקע מהפרט הראשון עד האחרון. מרגש עד דמעות. ראיתי ושמעתי את הקהל, ראיתי את עיניהם המבריקות של הוותיקים, כמה אושר נגרם להם. מגיעה תודה ענקית ליואל שלקח על עצמו את האירוע וראה בהפקתו חשיבות עליונה, לוותיקים ולכל חברי גבע.

היה מרתק, כל הכוחות המקומיים: קרינים, שחקנים, זמרים ורקדנים היו מקסימים ונתנו את כל יכולתם וליבם להצלחת הערב.

תודה לעופרי על הפקת הסרטים הנהדרים. האולם הפך עורו ונהיה למקום מדהים. שולחנות ערוכים, נרות, פרחים וכבוד, ממש קסם.

מילותיה של רחל סלע: אם לא הייתה גבע, הייתי יושבת מול הגלבוע ומחכה ש"גבע תקום ותבנה"

ממש חדרו ללב ונתנו משמעות עמוקה לעצם היותנו פה על הגבעה.

מצווה עלינו לשמור על הבית הזה, הוא שלנו, ורק אנחנו יכולים להמשיך את השושלת הזאת שרק טוב יהיה בה. ושוב תודה לכל העוסקים בהרכבת הערב ולמשתתפים ובעיקר ליואל שניצח על ההפקה ועל כל פרט בה.

כל הכבוד ויישר כוח

אמירה ידין

מחזור ה'

מופיע בעלון:
תגובות לדף