קיבלנו במייל - בני ברק ויום העצמאות

בני ברק ויום העצמאות/אברהם רייכרט

מתוך "גייסות הרוח" "גייסות הרוח" – קבוצה של כ-30 איש, רובם יוצאי חיל האויר, שבשלוש השנים האחרונות מתכנסים כל שבוע שביעי, לפגישה עם סופר, פילוסוף, או איש אקדמיה מוביל בתחומו

זאב רז הרוח החיה והמארגנת של הערבים האלו ומי שבעצם התחיל והרים את הקבוצה .

 זו מלחמה אידאולוגית.החרדים רואים במדינה, שחגה חל ביום העצמאות רעה חולה, מצב זמני, שיחלוף אם ירצה ה'.לעומתם, אנשי המזרחי (מזרוחניקים) רואים בהקמת המדינה ראשית צמיחת גאולתנו.המלחמה ניתצת ברחובות, בבתי הכנסת, בבתי הספר הדתיים, כל מקום בו יש עירוב בין חרדים למזרוחניקים.הוויכוחים מתחילים בבית הספר, נמשכים ברחוב, בבית המשותף, וכמובן בבית הכנסת.אצלנו יום העצמאות הוא חג ברמת שאר החגים (פסח, שבועות, סוכות);הציבור לובש חג ונוהר בהמוניו לבית הכנסת, לתפילה חגיגת ולאמירת "הַלל" הנאמרת רק בחגים ה"קלאסיים".

בערב התפללתי כמובן במניין של אבי, מניין של הפועל המזרחי. שם נאמרה התפילה בשירה ובזימרה.בירכנו איש את רעהו בחג שמח ויצאנו לשמוח ברחובות. למחרת בבוקר נהגתי להתפלל בבית הכנסת הגדול – שם מקור ה"אקשן".יגידו הלל או לא יגידו? ואם לא יגידו, מה נעשה? נקים צעקה, או נלך להתפלל בחוץ? בקיצור, היה שמח.באותו יום עצמאות פגשתי את מוישי השכן מלמטה שאביו היה חסיד הונגרי, שלא נחשב ציוני גדול."נו מוישי.. כבר תלית דגל?" שאלתי אותו שאלה רטורית.

"איזה דגל בראש שלך? זה בכלל מנהג של גויים להניף דגל" הוא אמר."גם לנעול נעלי בית זה מנהג של גויים" עניתי לו."זה לא דומה, אנחנו נעלנו נעלים עוד לפני שהיו גויים.וחוץ מזה, למה שאניף דגל של מדינה שכל כולה חילוניות, מחללי שבת ואוכלי טריפות?" שאל ברצינות מוישי השכן."כי אם לא היו כל אותם מחללי שבת ואוכלי טריפות, שדאגו שתקום כאן מדינה -אז (אם היית נשאר בחיים) היית אוכל קאפוסטה באיזה כפר נידח בהונגריה, מדבר הונגריתוהסידור היפה שאתה מחזיק עכשיו היה בטח סידור מרופט עם דפים צהובים שלא היית מבין שום דבר ממה שכתוב בו"


"תראה.." הוא אמר "לא אמרתי שהכל גרוע, רק שאני לא מניף דגל במדינה כזו.""אבל בהונגריה... היית מניף דגל לכבוד הקיסר? (אם יש קיסר בכלל...)

פניו השמנמנות האדימו, הוא סידר את הפאות הארוכות שלו מתחת לכיפה השחורה, התחיל להתנדנד ובקול ענות חלושה אמר:

"תראה אולי אתה צודק..אבל מה יגידו החברים שלי מהחיידר?""אז תניף גם כאן!" עניתי לו בלי לשמוע את הסייפא של דבריו.בצהריים פגשתי את מוישי למטה. המרפסת שלהם היתה ריקה מכל סימן של דגל."נו.. מה עם הדגל?""דווקא תליתי, אפילו אבא שלי הסכים""אל תצחיק אותי, אני לא רואה שם דבר אצלכם במרפסת"מוישי השפיל את מבטו ואמר:"תליתי אותו בתוך הבית"

 אפילוגאני בחתונה ירושלמית של אחד מבני המשפחה שלנו. החתונה נפרדת.לידי מתיישב יהודי "בעל גוף" לבוש במיטב האופנה החסידית."מה שלומך, אברימל'ה?" הוא שואל "ומי כבודו?" אני עונה בשאלה"אתן לך רמז – בני ברק""חרדי, חוסיד, בני ברק, באמת שאין הרבה כאלה" אני צוחק ומנסה לדמיין אותו מבעד לזקן העבות, אך לא הצלחה יתרה. 


"משה הרשל אינגרטן, יהושע 23" הוא אומר.מ ו י ש ל' ה???!! אתה מוישל'ה? לא ראיתי אותך 30 – 40 שנה. האמת, לא השתנית" אני צוחק.מבעד לרעש של התזמורת הוא רוכן לעברי, ספק לוחש ספק צועק: תדע לך, שכל שנה יש יום אחד שאני זוכר אותך לטובה"התבוננתי בו במבט מלא פליאה "אותי? כל שנה? "מוישי התיישר, סידר את הפאות מתחת לכיפה השחורה הגדולה ואמר:תדע לך, שבזכותך, בכל שנה ושנה ביום העצמאות אני מניף דגל ישראל ואומר הלל בשקט""בפנים או בחוץ?" נזכרתי בויכוח שהיה לנו "בחוץ!" ענה לי מוישיבגאוה "ואני היחידי בכל השכונה שלנו שיש לו בכלל דגל"חיבקתי אותו וקמנו לרקוד לצליליה הרועשים של התזמורת. 

* כך היה מכונה יום העצמאות בפי חרדי בני ברק

מופיע בעלון:
תגובות לדף