8: זיוה ידין

זיוה ידין

אני זיוה פלגי ילדה בת 10 מקרית חיים ,שלעולם לא תשכח את גודל השעה.

 

כבר בבוקר בכיתה, דיבר המורה על החשיבות לבית לעם היהודי, שיבוא מכל קצוות העולם. המורה ,משה ,היה ניצול שואה שהגיע בדרך לא דרך משם ....

הרבה שמענו מפיו על הפליטים, על המחנות ,על הרעב והעינויים שעברו.היה צער, הייתה סקרנות.

אחר הצהרים נשמעו קריאות שמחה  מכל החלונות. אמי פרצה בבכי מהתרגשות, אבי הוציא בקבוק יין וכולנו נהרנו לרחוב הראשי.

כבר היו מעגלי רוקדים, כבר שרו צהלו והרבה נגבו את הדמעה שזלגה...

מאוחר בלילה, נשמעו הדי הפצצות.

לפנות בוקר השתרר שקט , ואז נשמעו זעקות שבר חרישיות, בכי שמנסה להתאפק.

בקרית חיים, כמעט לא היה בית שמישהו  לא נפצע או נהרג.

 הקריה הייתה דמומה וכואבת..

אחים ,הורים, שכנים. לא פסח על אף אחד.

שכנינו, אנשיםשבאו לאחר השואה ,עם שתי בנות קטנות ובן אח שאומץ לאחר שהוריו נהרגו ביערות. הם הבטיחו לשמור עליו.

עם פרוץ הקרבות התנדב כמו כולם. נהרג באחת השיירות לגליל.

את זעקות השבר שנשמעו בבית הזה עדיין אני שומעת גם היום.

האבל בצד השמחה והגאווה הורגש בכל בית.

בשנים שהיינו בחו"ל באפריקה היינו כל קבוצת הישראלים נאספת ומציינת את יום הזיכרון ואחריו יום העצמאות. הגאווה וההתרגשות סביב הדגל והטקס היו משמעותיים יותר ומרגשים אפילו יותר.

עד היום תחושת הגאווה וההתרגשות ,בצד העצב העמוק ,לא פוסחת על אף יום עצמאות.

. הכול סבב אז  סביב המדינה, המלחמה ,וקשיי הקיום.

כשמתקרב יום הזיכרון משתלב הוא אצלי עם ציון יום השואה.

עצוב עצוב לי.

אבל תמיד אני זוכרת שיש לנו מדינה נהדרת, הרבה נלחמנו והקמנו אותה והיא בית לכל הבאים אליה.

כשהדגל מתרומם על התורן ו"התקווה" מושרת דמעות חונקות את גרוני.גאווה

מופיע בעלון:
תגובות לדף