2: דנדי

דנדי

לא יאומן

לקראת מלחמת השחרור היה מתח בלתי רגיל, הבריטים עוד שלטו באארץ, אבל בסוף 1947 כבר היה ברור למנהיגי הישוב ובראשם בן-גוריון, שצריך להתכונן.

ההכנות נעשו בכמה מישורים. אני אתייחס למישור אחד שבו היו מעורבים הדודים שלי ממעגן מיכאל, מנחם לוין אחי אמא ואשתו תושי.

כבר היה ברור שגרעין הצופים א' יעלו להתישבות, וכמנהג הימים ההם התישבו במקום זמני עד שיאותר מקום הקבע.

המקום הזמני היה ליד רחובות, מאחר ומקום ההתישבות טרם נקבע, נוצרו משפחות ואף נולדו ילדים. גם בנם הבכור של הדודים שלי ספי נולד שם.

ואז הגיע הרגע , שלמה הִלל שהיה ממנהיגי הישוב אז הגיע לדבר עם החלוצים.

בדברים פשוטים וברורים תאר להם מה עלול להיות ברגע שהבריטים יעזבו, והסביר להם שאחת הבעיות הקשות ביותר תהיה תחמושת 9 מ"מ לסטֶנים ועוד כלי נשק מסוג זה. הרעיון של ההגנה היה להקים מפעל ליצור תחמושת. המפעל יהיה תת-קרקעי. העובדים במפעל יהיו חברי הקיבוץ ולשם כך עליהם לדחות את הקמת הקיבוץ שלהם בכמה שנים.

האסיפה היתה סוערת. שלמה הלל עזב את המקום והשאיר את חברי הקיבוץ לקבל את ההחלטה. הדיונים נמשכו כל הלילה כשכמובן היו דעות לכאן ולכאן.

ברור היה אצלם שזו החלטה גורלית, היו כמה סיבות לענות בשלילה ובכל זאת ההבנה שגורל המדינה תלוי גם בהחלטה שלהם גברה, המפעל התת קרקעי נחפר, מעליו עמדה  המכבסה, ומכונת הכביסה היתה צריכה לסוב על צירה על מנת לאפשר לעובדים לרדת לאולם הייצור.

במשך כל הזמן הזה בו נבנה המפעל זזו כמויות גדולות של אדמה, כמויות גדולות של בטון נוצק וומכונות למפעל התחמושת הובאו מפולין דרך ביירות והוצבו במקומם. והכל תחת אפם של הבריטים.

 

ב 1990 עלה בי הרעיון לבקר במפעל שהיום הפך לאתר תיירות. התקשרתי לדודי מנחם ותושי במעגן מיכאל, ובקשתי שיבואו איתי למפעל והם נענו בשמחה.

תושי היתה מבקרת האיכות במפעל תפקיד שדרש מיומנות ומומחיות ודודי מנחם היה איש תחזוקה.[

הגענו למעגן מיכאל זיוה ואני ואספנו את דודי, ככל שהתקרבנו למקום הרגשתי שיש מתח באויר. כאילו הזמן חוזר לאחור. אחרי הכל עברו יותר מ40 שנה. תושי אז נערה בת 20 אמא לבן שעזבה בית בכרמל, והיא מבינה את גודל השעה ומוכנה לעשות הכל, אבל ממש הכל להקמתה של המדינה שבדרך היא מדינת ישראל.

 לפני שנים אחדות הלכה דודתי לעולמה יהי זכרה ברוך.


מופיע בעלון:
תגובות לדף