דף מספר 2163
22/4/2015
רשימת המאמרים
לחצו כאן להצגת כל הכתבות ברצף
דף 2163 יום העצמאות

דף מספר 2163 ג' באייר תשע"ה  22 באפריל 2015

 


אתר גבע www.kvgeva.org.il. הערות, כתבות, מכתבים, בקורת ומחמאות מהבית ומהפזורה אפשר לשלוח  ל e.mail שלנו: daf@kvgeva.org.il

עריכה והדפסה : נעה ידין  ועדנה לנדאו

עריכה באינטרנט: טל גולן  אייל אורן


תמונות מיום העצמאות הראשון 1948 

 


 



ארועי יום הזיכרון ויום העצמאות

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות ה – 67

 

יום שלישי – 21/4

20:00 – טקס פתיחת יום הזיכרון בגן-הזיכרון.

21:12 – ערב שירי לוחמים ביקב הגבעה. שירו רוני, גדעון וחברים.

               הכניסה חופשית

 

יום רביעי – 22/4

11:00 -                    טקס בבית הקברות.

18:30 – 20:00 – ארוחת-ערב חגיגית בחדר-האוכל , בהגשה עצמית

                              (עם הרשמה מראש).

19:30 – "קפה-חוץ" ברחבת חדר-האוכל ופינות יצירה בכחול-לבן.

                מוזמנים להביא אופניים שגם אותם נקשט בכחול-לבן.

20:30 – טקס נעילת יום-הזיכרון

              ופתיחת חגיגות יום העצמאות  על הבמה על דשא חדר-האוכל

              בטקס יופיעו מיטב זמרי, רקדני וילדי גבע לדורותיהם.

              בין השירים והריקודים ישולבו הדלקות המשואות.

              השנה הנושא הנבחר הוא "תרומה לקהילה בחינוך"

 

את הטקס יחתמו זיקוקים!

ומיד אחריהם – נפצח בהרקדה להורים וילדים עם איקסי על דשא חדר-האוכל

 

                                                                מצפים לראותכם

                                                                                                צוות החג

חברים מספרים על יום הכרזת המדינה. 1: ערי גיל, ניקה ברזק

כל עוד זכרוננו אינו ממש בוגד בנו, החלטנו לא להחמיץ את ההזדמנות, ולהספיק ולשאול חברים החל מבני ה6 של אז וכלה בבני ,120 על זכרונותיהם, תחושותיהם ביחס לעצמם, משפחתם, הסביבה, הישוב שבו הם חיים בתקופה של הכרזת המדינה וסביבת הזמן של לפני ואחרי אותה תקופה.

יום הכרזת המדינה / ערי גיל

אני הייתי ביום זה, יום שישי ה14 לחודש מאי בשעת אחה"צ, בנסיעה על אופנים.

נסעתי לאורך רחוב הרצל דרומה ושמעתי קולות מטכס ההכרזה שבקעו ממקלטי הרדיו דרך חלונות.

ביום זה הייתי מסודר לתורנות קישור העמדות של תל-אביב למול יפו. התורנות הייתה ל 24 שעות מהצהרים עד למחרת. העמדה הייתה בבית גדול למול אבו-כביר.

אמנם יפו נכנעה יום קודם אך הגבולות נשמרו אם כי היריות פסקו.

הייתי נער בן 15, תלמיד כתה י' והיינו מאורגנים במסגרת הגדנ"ע לתפקידים של קישור בעמדות, תצפית וגם הדבקת כרוזים.

הכרזת המדינה התקבלה כמובן מאליו כי המנדט הבריטי עמד להסתיים למחרת והישוב היהודי בארץ נשאר השולט והרבון, דבר שכבר למעשה היה בכמה מקומות קודם לכן.

שמחה לא הייתה ביום הזה כי הלחימה כבר נמשכה חצי שנה ומידי יום התבשרנו על קורבנות וגם על ישובים בודדים שנפלו.

השמחה הגדולה הייתה ב 29 בנובמבר 1947 שאז בשעות הערב המאוחרות נודע שהאו"ם החליט על חלוקת הארץ בין ערבים ליהודים.

השמחה הייתה למחרת, ריקודים ברחובות, הנפת דגלים והיו קיוסקים שחלקו שתיה וגלידה חינם.     אבל תוך יום פרצו קרבות ויריות והמלחמה החלה.

מן הארכיון

אסיפה מ - 28 באפריל 1948.עמ' 172 - 174.

1)גיוס  5 חברים.גיוס התותחנים.יוסף גוריון מציע ועדה מצומצמת שתקבע מי יגויס.

נבחרו לועדה - אמנון , גרישה , שלמה ג. לייבוש , אסף.

אסיפה מ - 15 במאי 1948..

1)גיוס.

מספר החברים המגוייסים  על פי המכסה.

2)האפלה.ימונו 2 אנשים לפקח על האפלה מלאה.חברים ישנו עם הילדים שעליהם הם אחראים במקרה של הפצצה.

אסיפה מ - 9 בנובמבר 1948..

1) דרישת משרד הביטחון לגיוס יוסף גוריון.

לאחר דיון הוחלט לאשר את יציאתו של יוסף גוריון.

ניקה ברזק

מלחמת השחרור.

בשבילנו-מחזור ה' מלחמת השחרור התחילה אחרי הקרב על הגלבוע.היה אז חודש אדר.למחרת הקרב הפסיקו לנו את הלימודים ויצאנו לעבוד במשק במקום החברים שהתגייסו לצבא. לא סתם אומרים: "מחזור ה' צועד בראש תמיד". אני עבדתי בדיר. ושם התחלתי לעשן.בניק אלף ואני לפנות ערב גמרנו את החליבה ואז הוא כיבד אותי בסיגריה וכאן התחיל החטא.

שאול היה מראשוני המגויסים בגבע.ואני זוכרת כשכבשו את בית שאן מיד רצתי אחריו.וכך היה בכל המקומות שהוא היה.אפילו הייתי בג'וליס כשגדוד 13 של גולני ירד למחרת לכבוש את "אום- רש-רש" (אילת).ואני בטוחה עד עכשיו שגדוד 13 נעצר במדבר , רק שיגידו שהפלמ"ח הניף את הדגל.

 

דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבושמשטרת אוּם רַשְרַש (היום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה

 ************

האמת שגבע כל-כך קטנה שאפילו כשהפציצו בסביבה עלינו לא נפלה אף פצצה.  את האמת להגיד כשאתה צעיר החיים נראים טוב,למרות המלחמה והאבל הכבד על הנופלים.

          מאז כל מלחמה נוראה מקודמתה.שיבוא כבר השלום.

מן הארכיון

אסיפה מ - 27 בדצמבר 1947.

1) ענינ י ביטחון.

נבחרו שתי ועדות האחת לעניני ביטחון פנימי והשניה כדי לעמוד בקשר עם המוסדות בעניני ביטחון.

הכרח בגיוס כוח אדם ובגיוס כספים לקראת האביב.הקמת ביצורים ועמדות.שריון המכוניות

אסיפה מ - 7 במרץ  1948..

עניני ביטחון ושמירה.

עבודות הביצורים מעוכבות ע"י הגשם.

התארגנות השמירה.

אסיפה מ - 15 במאי 1948..

גיוסו של חיים בוטין לצבא.הפניה בשל יחסיו בקבוצה.הוחלט לאפשר לחיים בוטין להתגייס ואחר כך לדון  מחדש על שובו לקבוצה.יהיה צורך לבחון את הוצאות המשפחה הנשארת בגבע.

2: דנדי

דנדי

לא יאומן

לקראת מלחמת השחרור היה מתח בלתי רגיל, הבריטים עוד שלטו באארץ, אבל בסוף 1947 כבר היה ברור למנהיגי הישוב ובראשם בן-גוריון, שצריך להתכונן.

ההכנות נעשו בכמה מישורים. אני אתייחס למישור אחד שבו היו מעורבים הדודים שלי ממעגן מיכאל, מנחם לוין אחי אמא ואשתו תושי.

כבר היה ברור שגרעין הצופים א' יעלו להתישבות, וכמנהג הימים ההם התישבו במקום זמני עד שיאותר מקום הקבע.

המקום הזמני היה ליד רחובות, מאחר ומקום ההתישבות טרם נקבע, נוצרו משפחות ואף נולדו ילדים. גם בנם הבכור של הדודים שלי ספי נולד שם.

ואז הגיע הרגע , שלמה הִלל שהיה ממנהיגי הישוב אז הגיע לדבר עם החלוצים.

בדברים פשוטים וברורים תאר להם מה עלול להיות ברגע שהבריטים יעזבו, והסביר להם שאחת הבעיות הקשות ביותר תהיה תחמושת 9 מ"מ לסטֶנים ועוד כלי נשק מסוג זה. הרעיון של ההגנה היה להקים מפעל ליצור תחמושת. המפעל יהיה תת-קרקעי. העובדים במפעל יהיו חברי הקיבוץ ולשם כך עליהם לדחות את הקמת הקיבוץ שלהם בכמה שנים.

האסיפה היתה סוערת. שלמה הלל עזב את המקום והשאיר את חברי הקיבוץ לקבל את ההחלטה. הדיונים נמשכו כל הלילה כשכמובן היו דעות לכאן ולכאן.

ברור היה אצלם שזו החלטה גורלית, היו כמה סיבות לענות בשלילה ובכל זאת ההבנה שגורל המדינה תלוי גם בהחלטה שלהם גברה, המפעל התת קרקעי נחפר, מעליו עמדה  המכבסה, ומכונת הכביסה היתה צריכה לסוב על צירה על מנת לאפשר לעובדים לרדת לאולם הייצור.

במשך כל הזמן הזה בו נבנה המפעל זזו כמויות גדולות של אדמה, כמויות גדולות של בטון נוצק וומכונות למפעל התחמושת הובאו מפולין דרך ביירות והוצבו במקומם. והכל תחת אפם של הבריטים.

 

ב 1990 עלה בי הרעיון לבקר במפעל שהיום הפך לאתר תיירות. התקשרתי לדודי מנחם ותושי במעגן מיכאל, ובקשתי שיבואו איתי למפעל והם נענו בשמחה.

תושי היתה מבקרת האיכות במפעל תפקיד שדרש מיומנות ומומחיות ודודי מנחם היה איש תחזוקה.[

הגענו למעגן מיכאל זיוה ואני ואספנו את דודי, ככל שהתקרבנו למקום הרגשתי שיש מתח באויר. כאילו הזמן חוזר לאחור. אחרי הכל עברו יותר מ40 שנה. תושי אז נערה בת 20 אמא לבן שעזבה בית בכרמל, והיא מבינה את גודל השעה ומוכנה לעשות הכל, אבל ממש הכל להקמתה של המדינה שבדרך היא מדינת ישראל.

 לפני שנים אחדות הלכה דודתי לעולמה יהי זכרה ברוך.


3: ימי בגדד - אבנר בן יהודה

אבנר בן-יהודה - ימי בניכר—בגדד 1946

ימי העצמאות של מדינת ישראל וקבלתה כחברה שווה במשפחת העמים מפנה אותי אל שנת העצמאות הראשונה שנת -1948– אני עדיין בעיראק, ילד בן עשר שנים, לומד בבית ספר היהודי אליאנס.


נולדתי בבגדד בירתה של עיראק למשפחה עתיקת יומין משפחת " מני " .אחים לי חמשה ואני האחרון, השישי. אהבת ארץ ישראל ניטעה במשפחתי שנים רבות לפני, עוד כאשר חיילי הבריגדה  שהו בעיראק לפרקי זמן קצרים וביקרו גם בביתנו. הכמיהה למדינה משלנו הדליקה את רוחם של הצעירים לפעילות בתנועת החלוץ שכללו לימוד עברית, חיפוש דרכים לעליה בלתי לגאלית לארץ והגנה עצמית, נשק ועוד.  שליחים של התנועה התארחו בביתנו כך  שאווירת הבית הייתה טעונה ארץ הקודש.

עיראק גייסה לא מעט לוחמים ולאחר אימונים צבאיים נשלחו לארץ כדי לעזור למדינות ערב לחסל את הרעיון של מדינה יהודית . ההתגייסות לוותה בחגיגות שמחה . הם חשבו שזה עניין של ימים והניצחון מובטח אז יחזרו הגיבורים העיראקיים עם בנות יהודיות כדמיון המזרח.

באותו הזמן המשטרה המקומית עצרה יהודים על האשמה של ציונות ובגידה במולדת העיראקית.

עונשי מוות בתלייה הוטלו על צעירים יהודים בכיכרות המרכזיים של הרחוב העיראקי. באחד מימי ראשון בנסיעתי באוטובוס לבית הספר , חיילים עצרו אותנו כאשר במרכז הכיכר עמדה להתרחש תלייה של שלושה צעירים. מראה זוועה עם המון צוהל ואני עם עוד נוסעים יהודים רעדנו מפחד. ההמון המשולהב עם צרחות של  " אזבח אל יהוד ". העיתונים והרדיו היו מלאי תשבחות לגיבורים בחזית. ככול שצבאות ערב נחלו כישלונות הלחץ עלינו היהודים גבר והתבטא בסוגי ענישה שונים. מנגד היינו צמודים לחדשות בי בי סי וידיעות שונות שעברו מפה לאוזן ושמחו אותנו השמועות על ניצחונות . כידוע המלחמה הסתיימה בכישלון ענקי, לצבאות ערב .

הגיבורים שיצאו בהצהרות ניצחון חזרו חפויי ראש ועם סיפורים דמיוניים. בתקופה קשה זו הצליחו שני אחים שלי להגיע לארץ , אחי יצחק חבר קיבוץ בארי,  נפל על משמרתו בהגנת הישוב ובחזית ירושלים במסגרת הפלמ"ח נלחם אחי שמשון בכיבוש העיר וטיהור סביבתה . אחר כך לקח חלק בכיבוש עזה רפיח ועוד.  בלבנון בעת ההיא ישבו בכלא הלבנוני שתי אחיותיי ואבי כאשר כול פשעם היה ניסיון בריחה וחציית הגבול לארץ. שנה לאחר חזרתם מהכלא הלבנוני הצליחה תקווה אחותי לנחות בארץ ולהיות קצינה בחייל הרפואה .


הלב של כולנו רטט וצהל משמחה שאותה כולנו היינו צריכים להסתיר ולהימנע מ להראות את פנינו ברבים  . אבא שוב נקרא לחקירה עקב מכתב מאחי בארץ, אך בזכות קצת שוחד אבא שוחרר לחופשי וכולנו נשמנו לרווחה. הסבלנות וההמתנה הם לא חברים שלי לכן הגיע תורי לצאת להרפתקת הבריחה . ניסיונות שניים לא צלחו.שהיתי מעט ימים בכלא העיראקי ואני רק בן אחד-עשרה צורפתי למשפחה שלא הכרתי , אך שוב פעם בזכות השוחד שוחררה כול הקבוצה ואני הייתי בשמיים מאושר להיות שוב בין בני משפחתי. אני חייב לומר שלמרות גילי הצעיר לא היה שום היסוס או שאלה כאשר התנועה קבעה והודיעה על צירופי לקבוצה שמטרתה לעלות לארץ ישראל- פחד לא ידעתי אולי כי הייתי חדור אמונה. הניסיון השלישי צלח הפעם אמי שמרה עלי ובסוף שנת ארבעים ותשע נחתנו בנתב"ג .. בארץ הצטרפתי לאחי שמשון שגר בקיבוץ בית אורן שם נכנסתי לכיתה ה" ושם סיימתי את בית הספר , עברתי את השירות הצבאי, התמסרות לעבודה במשק, לימודי עבודה סוציאלית ,לאחר שפגשתי את דבורה'לה עברתי לגבע  הקמתי משפחה וילדים נכדים והעתיד עוד לפנינו .


התקפה על גשר היתה אחת המשימות של חיל המשלוח העירקי

חיל המשלוח העירקי נועד לפלוש לארץ ישראל בגזרה בין נחל תבור  והירמוך.הם תפסו עמדות על הגבעות והציבו עמדות למרגמות כבדות. ב14 למאי 1948 כל היום נמשכה ההפגזה על גשר-16 במאי 1948  המגינים לא השיבו אש ושמרו את התחמושת להדיפת ההתקפה שתבוא. למחרת בשעה 16.00 התחילה התקפת הרגלים. מאות עיראקים הסתערו במורד "גבעת הגמל" (צפונית-מזרחית לגשר הישנה). אש מגיני גשר קצרה בהם והם נמלטו בהשאירם עשרות הרוגים בשדה. למחרת חידשו  את.   - 21 משוריינים שהתמקם סביב בניין המשטרהאת התקפתם. הפעם הצטרף אליהם טור של 21 משוריינים  הסתערות הרגלים נהדפה שוב. המשוריינים פתחו באש על המגינים במשטרה. המגינים עלו לגג והשליכו עליהם בקבוקי מולוטוב. העיראקים הצליחו לפוצץ את דלת המשטרה ומשוריין אחד נכנס לחצר אך לאחר שהוטלו עליו בקבוקי מולוטוב הוא עלה באש ונסוג בסוף יום הקרב הוצאו ששה משוריינים מכלל שימוש ולחיל הרגלים נגרמו אבידות כבדות. ההתקפה על גשר נהדפה אבל גשר המשיכה להיות במצור והאספקה

4: יציאת מצרים שלי - מזל גלפו

מזל גלפו

יציאת מצרים שלי 

יציאת מצרים שלי הייתה אחרי הכרזת המדינה בשנת 1948. לפני-כן היו לנו חיים שקטים בלי שום בעיות עם המצרים. היו לנו שכנים מצריים שהבעל היה קצין גבוה והיחסים בינינו היו טובים מאוד. היהודים חיו במצרים כמו מלכים עד הכרזת המדינה. למחרת יצאו המצרים עם בולדוזרים ובקולי קולות צעקו:"יהודים החוצה".

 הפרעות החלו, ההמון יצא לרחובות והרסו כל חנות יהודית. ומכאן חל שינוי גדול ויציאת היהודים הייתה בהמונים. לנו היה דרכון אטלקי.

עזבנו דירה מרוהטת "מא' עד ת'". לקחנו מזוודה אחת ותינוק שלנו שמעון על הידיים. עלינו על אוניה והגענו לאיטליה. ההורים של יצחק היו כבר שם בבית "הג'וינט". הצטרפנו אליהם. זה היה בנין גדול עם הרבה חדרים. לכל משפחה היה חדר אחד. זה היה מרכז ליהודי מצרים "שהעזיבו אותם". תחנה ראשונה בדרכם לישראל.

הגענו לישראל באוניה "אֵסְפֵריָה" ישר למעברת בית-ליד. המצב במעברה לא היה קל, והשוני בין המציאות עכשיו לחיינו במצרים היה רב. עזבנו אורח חיים נוח וקל במצרים, שם הייתה פרנסה בכבוד. הקהילה היהודית הייתה מאורגנת, חיי חברה ותרבות היו בהישג יד.

בתי-ספר, בתי-כנסת ופעולה ציונית. וכל זה חלף עבר תוך שינוי חד של המשטר במצרים בבואנו נקלענו למעברה. לנו כזוג צעיר המגורש ממצרים היה שינוי גדול. במזכירות של המעברה היה בחור צעיר שהציע לנו לנסות את חיינו  קיבוץ "גבע". הגענו בערב שבת לגבע. נהנינו לראות את קבלת השבת בגבע. ביקרנו בבתי-ילדים. החלטנו לנסות לחיות פה. וכאן גידלנו את ילדינו. היו לנו ירידות ועליות בחיים המשותפים, אך למדנו לחיות בחיי הקיבוץ עד היום

פלישת צבא מצרים לנגב במאי 1948

על גבי בול ממצרים. על הבול מופיעה.

תמונת המלך פארוק שהיה שליט

מצרים באותה תקופה.

מועד הפקת - הבול 15/5/1948

 

באהבה מזל גלפו

5: רחל אתקין

.רחל אתקין :

 הגעתי לגבע מתל-אביב.

אין לי זיכרונות מיום הכרזת המדינה. גם לא הקשבתי לרדיו. צהלות השמחה ונאומו של בן-גוריון  הגיעו אלי בתקשורת המאוחרת.

זמן קצר אחרי הצבעת האו"ם יצאנו ,הכשרה מגויסת של הפלמ"ח ,לרביבים. .

המטרה הייתה לתגבר את הישוב  בשמירה על קו המים  ,בליווי שיירות ועוד..

לא היינו פנויים לחשוב על עובדות הסטוריות.  ההסטוריה התרחשה סביבנו בכל שעה.

הייתי אלחוטאית מורס בחטיבת הנגב. נדדתי עם מטה החטיבה לישובים שונים.

הישובים פונו מנשים וילדים לאזורים בטוחים..

האלחוטאים בימים ההם גם הצפינו את ההודעות וגם פענחו אותן.

כך חוויתי את הידיעות הקשות או המעודדות ברגע שקרו ואותן העברתי למפקדים.

לא זכורה לי תגובה רגשית על הקמת המדינה. היו מצור, התקפת שיירות, פיצוץ צינורות המים, אי-יכולת להושיט עזרה בנשק או בתגבורת, לישובים או לכוחותינו שהגנו על מקומות אסטרטגיים.


לנגד עינינו הייתה מטרה אחת בלבד- למנוע את התקדמות הפולשים לעבר ישובי המרכז ולהגן על הקיים.

אחרי תקופת מצור ממושכת נפרצה הדרך לנגב .

את הידיעה הזו קיבלתי אישית במורס והעברתי הלאה..

לא סיפרנו זיכרונות במשך כל השנים , הייתי רחוקה משותפיי בתקופה הזו.  

6: פינוי ילדי באר טוביה - נירקה רז

נירקה רז :

"נולדתי במושב באר טוביה. ביום הכרזת המדינה הייתי   כמעט  16 .

ביום  הכרזת המדינה הקשבנו כמו כולם לרדיו  וכשהגיעה הבשורה  נסחפנו אחרי המבוגרים בריקודים ובשמחה אדירה , את הידיעה על הקמת המדינה קבלנו כאמור בשמחה גדולה ובחשש גדול."

בימי מלחמת השחרור הועמד הישוב במבחנים כבדים, הפגזות, ופינוי הילדים מאחר והיה ישוב דרומי וקרוב לגבול המצרי. 

"בבאר טוביה כשספגנו הפגזות רצנו למקלטים שלא היו אלא תעלות חפורות.

את הנשים והילדים פינו מהמושב אמא לא היתה בבית שמונה חדשים. אנחנו בני ה16  הצעירים ביותר נשארנו להגן על הכפר היה פחד ואחריות גדולה היו לנו משימות לא פשוטות. רק שנפתחה הדרך לנגב    התגייסנו לצבא וכך באתי לגבע"

 

 אנדרטה לנופלים באר טוביה

 מבצע פינוי ילדים, נשים וגברים בלתי לוחמים במלחמת העצמאות מישובים שונים החל לאחר נפילת גוש עציון מהישובים:   כפר אוריה, גת, גלאון, כפר מנחם, נגבה וניצנים, הילדים פונו   למושב באר- טוביה. 

פינוי  הילדים מישובי הסביבה

 פלוגות המשקים גוייסו כדי לתגבר את "גבעתי" בלחימתה כנגד כפרי הסביבה הערביים וזאת טרם כניסת הצבא המצרי לאזור. הפלוגה שותפה במשימת כיבוש הכפרים, פינוי הילדים, הכנת ביצורים ומארבים. המחלקה כללה גם כיתות מבאר טוביה ומקיבוץ חצור.

7: יאיר עמית

יאיר עמית

נולדתי וגדלתי בתל אביב. ברחוב שפינוזה הממוקם בין מה שהיה בימים אלה גן החיות.(היום בית עיריית ת"א ) וככר דיזינגוף.הייתי בן 7  וחצי בכיתה ב'.ביום הכרזת המדינה .. באותו יום. הורגשו  תכונה והתרגשות שבעיקר הועברו לילדים ע"י המורים.וכך גם בבית והשכנים כולם היו צמודים לרדיו בצפיה אני זוכר את אותו יום שישי והשמחה הגדולה שהייתה. בערב היינו בככר דיזינגוף עם המוני אדם. כילד לא הבנתי שצריך לפחד.

. בתל אביב הקטנה של הימים האלה ערביי יפו היו חלק ממרקם החיים בעיר. סוחרים ערבים על עגלות עם סוסים וחמורים מוכרים ברחובות מכל טוב. הכרנו אותם היטב ולא היינו מודעים לעומד לקרות. ולא עד כמה מסוכנת הקרבה הגיאוגרפית שלנו ליפו.

באזור מגוריי לא הייתה פעילות מלחמתית. אבל הסכנה המוחשית הייתה מהפצצות מהאויר ע"י חייל האויר המצרי. אני זוכר היטב את ההפצצה הראשונה ( לא נשמעה צפירה)כשראינו את הפצצות נופלות מהמטוסים ( היו שניים ) וחשבנו כדרכם של ילדים, שאלה חבילות של "דברים טובים".  לא הספקנו הרבה לשמוח עד ששמענו את התפוצצות הפצצות בקרבת מקום מגורינו ואז הבנו בעיקר מדברי השכנים שחייבים לרדת למקלט שהיה בכל בית. אני זוכר לשמיעת הצופרים, את הריצה המטורפת של השכנים למקלט.


לכל אורך המלחמה המשכנו ללכת לבית ספר. המרחק לבית הספר היה כ – קילומטר והיה נוהל הליכה צמוד לבתים ובהישמע הצפירה רצנו למקלט בבית הקרוב.ההשתתפות הפעילה שלנו "בקרבות " היתה כשועזרנו במילוי שקים עם חול למיגון הכניסה לחדר המדרגות ובניית עמדות הגנה בקצההרחוב שלא היה בהן שימוש בסופו של דבר. כמו כן כשהיינו בבית ,

בין אפריל ליולי 1948 ספגה העיר תל אביב את מרבית אבדותיה במלחמת השחרור. ארבעת החודשים הללו היו בין הקשים בתולדותיה. לא רק  הקרבות שנוהלו סביבה והיריות מהשכונות הערביות מאזור יפו, אלא בעיקר ההפצצות הקשות של מטוסי קרב מצריים והניסיון להרעישה מכיוון הים. הקרב המלחמתי היה אומנם במסגרת כיבוש שכונת מנשייה ויפו על ידי ארגון האצ"ל וההגנה החל מה-24 באפריל ובהמשך במבצע חמץ, אך עיקר הפגיעות היו באזרחים תושבי העיר, יום לאחר הכרזת המדינה רובם ככולם מהפצצות אוויריות.                     


הפצצה בתחנה המרכזית בתל-אביב

מעלה מ 150  מקרב תושבי תל אביב נהרגו מהפצצות מטוסי הקרב על תל אביב שהחלו  פחות מ 24 שעות לאחר הכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון בבית דיזנגוף  שבשדרות רוטשילד. ב15 במאי 1948 – להק של מטוסים מצריים מסוג ספיטפייאר הגיעו להפציץ את תל אביב. מטרת המטוסים המצריים היתה כנראה שטח שדה התעופה ע"ש דב הוז. לפיכך, עיקר הפגיעות וההרוגים היו באיזור שדה התעופה דב ונמל תל אביב, לשם הגיעו באותה שעה כמה אוניות מעפילים.  אחד המטוסים הופל בשמי תל אביב. היה זה מטוס האויב הראשון שהופעל במלחמת השחרורלאחר שיפוצו של המטוס הוא צורף לחיל האוויר שבדרך. והטייס המצרי נלקח בשבי מטוס מצרי נוסף נפגע.

 

מטוס מצרי שהופל.

8: זיוה ידין

זיוה ידין

אני זיוה פלגי ילדה בת 10 מקרית חיים ,שלעולם לא תשכח את גודל השעה.

 

כבר בבוקר בכיתה, דיבר המורה על החשיבות לבית לעם היהודי, שיבוא מכל קצוות העולם. המורה ,משה ,היה ניצול שואה שהגיע בדרך לא דרך משם ....

הרבה שמענו מפיו על הפליטים, על המחנות ,על הרעב והעינויים שעברו.היה צער, הייתה סקרנות.

אחר הצהרים נשמעו קריאות שמחה  מכל החלונות. אמי פרצה בבכי מהתרגשות, אבי הוציא בקבוק יין וכולנו נהרנו לרחוב הראשי.

כבר היו מעגלי רוקדים, כבר שרו צהלו והרבה נגבו את הדמעה שזלגה...

מאוחר בלילה, נשמעו הדי הפצצות.

לפנות בוקר השתרר שקט , ואז נשמעו זעקות שבר חרישיות, בכי שמנסה להתאפק.

בקרית חיים, כמעט לא היה בית שמישהו  לא נפצע או נהרג.

 הקריה הייתה דמומה וכואבת..

אחים ,הורים, שכנים. לא פסח על אף אחד.

שכנינו, אנשיםשבאו לאחר השואה ,עם שתי בנות קטנות ובן אח שאומץ לאחר שהוריו נהרגו ביערות. הם הבטיחו לשמור עליו.

עם פרוץ הקרבות התנדב כמו כולם. נהרג באחת השיירות לגליל.

את זעקות השבר שנשמעו בבית הזה עדיין אני שומעת גם היום.

האבל בצד השמחה והגאווה הורגש בכל בית.

בשנים שהיינו בחו"ל באפריקה היינו כל קבוצת הישראלים נאספת ומציינת את יום הזיכרון ואחריו יום העצמאות. הגאווה וההתרגשות סביב הדגל והטקס היו משמעותיים יותר ומרגשים אפילו יותר.

עד היום תחושת הגאווה וההתרגשות ,בצד העצב העמוק ,לא פוסחת על אף יום עצמאות.

. הכול סבב אז  סביב המדינה, המלחמה ,וקשיי הקיום.

כשמתקרב יום הזיכרון משתלב הוא אצלי עם ציון יום השואה.

עצוב עצוב לי.

אבל תמיד אני זוכרת שיש לנו מדינה נהדרת, הרבה נלחמנו והקמנו אותה והיא בית לכל הבאים אליה.

כשהדגל מתרומם על התורן ו"התקווה" מושרת דמעות חונקות את גרוני.גאווה

9: זכרונות ממלחמת השחרור - אלי גורן

אלי גורן - זיכרונות  ממלחמת השחרור (מוטי אפרתי)

 

במלחמת השחרור הייתי בן 16.

היינו משמר נע בפיקודו של גדעון גלילי. גרנו בצריף (ליד אבן-הראשונים). מידי פעם עלינו למשלט הברקן מול הכפר הערבי פקועה.

אוכל ותחמושת היו מביאים על פרדות. לעיתים ישבנו בזרעין (כיום יזרעאל).

הזיכרון החזק ביותר היה בשבילי נפילתו של מוטי אפרתי בנם של חיה ויוסף אפרתי. מוטי התגייס לפלמ"ח לחטיבת הראל בגדוד הרביעי (הפורצים)בירושלים.

 הם כמעט מידי לילה היו יוצאים לפעולות כדי לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה.

מוטי השתתף בקרב סן-סימון (רפול אומר שזה היה הקרב הקשה בחיינו). מוטי היה מפקד המחלקה בתוך אולם נצור, מוקף ערבים, הרבה פצועים והרוגים.

מוטי עבר מחלון לחלון עם עוד חיילים כדי להדוף את הערבים. הרבה מחשבות אובדניות עברו בקרב הלוחמים הנצורים.

בסוף, הערבים עזבו ומוטי חייליו אספו את הפצועים וההרוגים.

מוטי השתתף כמפקד מחלקה יחד עם דדו כמפקד מחלקה שני. פרצו לעיר העתיקה כדי להעביר מזון ותרופות לנצורי העיר העתיקה. (בסוף תושבי העיר העתיקה נפלו בשבי הירדני)

אני זוכר שני מכתבים של מוטי:

באחד מתאר את הפרחים הפורחים בשדות לאחר קרבות הלילה, והשני על הזכות שניתנה לו לפרוץ לעיר העתיקה ולעזור לנצורים.

זכורה לי ההודעה על נפילתו של מוטי דווקא בהפוגה, כאשר לא היו קרבות. חשבתי שבין כל הכדורים ששרקו סביבו הוא יישאר חי איתנו.

זכורים לי הוריו של מוטי חיה ויוסקה. בעיקר חיה שלא התאוששה עד יום מותה.

זכור לי גם שעמדנו ליד ארונו בחדר הקריאה הישן כמשמר כבוד


אלי גורן

10: ברנדה

ברנדה

הייתי  בת 8 וגרתי עם הורי ושתי אחיותי בקארדיף בוולס ב  1948

הזיכרון העיקרי  שלי של הכרזת המדינה והקמה המדינה  היה ההמתנה לתוצאות של הצבעה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר.

 כל המשפחה התאספה בחדר האוכל שלנו. עמדנו סביב הרדיו ושמענו את הספירה בקול ישראל.  הייתה שמחה גדולה בסוף הספירה.כמובן בגיל 8 לא הבנתי את כל המשמעות של ההחלטה הגורלית הזו.


 א.הסבא וסבתא שלי אימצו  ילדים שברחו בקינדר טרנספורט מצ'כיה , והבנתי קצת על השוואה, ואפילו שלא דיברו על השואה  בבית.   הורי הסתירו מאיתנו עיתונים עם תמונות ממחנות הריכוז. פעם מצאתי כמה מהעיתונים האלה והם השפיעו עלי מאד.. אחד הדודים שלי היה בצוות העורכי דין  שהיה במשפטי נירנברג וספגתי  מידע משיחות בבית.   אולי בגלל זה ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל בגיל מאד צעיר. אבא היה רוויזיוניסט ופגש את ז"בוטינסקי כמה פעמים. לא הייתה תנועת" ביתר" בקארדיף. הייתי בבני עקיבא תקופה  קצרה אבל לא אהבתי את הפעולות, והצטרפתי ל"הבונים".

בגיל שלוש אבי לימד אותי לקרוא עברית ואחר כך למדתי  עברית בחדר 4 פעמים בשבוע.  הבנתי מגיל צעיר מאד שיש לנו שפה, ואחר כך בגיל 8 שיש לנו מדינה!

****************************************

אסיפה מ - 8 במאי 1948.עמ' 174 - 179.

מצב המשק בתנאי הצרכים הביטחוניים לקראת ה15 במאי יום סיום המנדט הבריטי.

1)המצב בעבודה בענפי המשק ובעניני הביטחון..הערכות לקראת ה15 במאי.תאור המצב בענפים, כוח עבודה, ההתקדמות בביצורים ובחפירת המקלטים.שיקולים להפסיק את כל העבודות בענפים מלבד ענפי החי ולהפנות את כוח האדם לחפירת התעלות והמקלטים.

מחליטים על הפסקת הנסיעות מגבע , גיוס הנוער , ומתן שבתונים.

2) שליחת חבר לקורס מא"זים.האסיפה החליטה לא לשלוח איש לקורס.

קרב נוריס

קרב נוריס


אנדרטת השבעה בגבעת יהונתן

קרב נוריס התחולל ב-19 במרץ 1948 בהר הגלבוע ליד הכפר נוריס, בין כוחות ערבים מהכפרים הסמוכים ובין יחידת חי"ש מקיבוצי עמק חרוד. בקרב נהרגו שבעה מבני הקיבוצים.

בתחילת מלחמת העצמאות הצליחו אנשי הכנופיות להשתלט על כפרי הגלבוע והחלו להטריד קשות את היישובים היהודים בעמק חרוד. אש נורתה על הכביש הראשי עד אשר היה אפשר לנסוע מגבע לקיבוץ מרחביה רק במכוניות משוריינות. הכפרים זרעיןמזאר ונוריס הפכו לבסיסי התקפה של הערבים. בייחוד סבלו עובדי מחצבת עין חרוד וקבוצת "זרעים" ששכנה ליד מעיין חרוד (לימים ממייסדי קיבוץ דברת).

ב-18 במרץ 1948 הייתה התקפת יריות קשה על המחצבה ועל קבוצת "זרעים" ולאור זאת הוחלט לצאת לראשונה לפעולה התקפית. הכוחות קובצו מקיבוצי הסביבה והתוכנית הייתה לצאת בלילה ולהציב מארב לכוחות הערבים.

ב-19 במרץ 1948 בשעה 03.30 הציבו הלוחמים מארב בין המחצבה ובין הכפר נוריס הסמוך. כאשר יצאו שומרי המחצבה לבדוק את הסביבה, נפתחה עליהם אש מהכפר. המארב שהיה מורכב ממחלקת אנשי בית השיטה פתח באש ובחיפוי זה נסוגו השומרים אל המחצבה. הערבים שעלו במספרם על לוחמי המחלקה החלו לאגף אותה משני צדדים. תגבורת הגיעה מפרדסי עין חרוד ותפסה את גבעת יהונתן הסמוכה ומשם חיפתה על המחלקה הראשונה אך גם היא הותקפה קשות ונאלצה לסגת. הקרב נפסק בהתערבות כוח בריטי שהוזעק מבית שאן. שבעה לוחמים בני קיבוצי העמק נפלו בקרב זה. חמש גופות נשארו בשטח ונלקחו לג'נין. לפנות ערב הוחזרו הגופות על ידי הבריטים כשסימני התעללות קשים ניכרים בהן.

הקרב הזה גרם להלם ואבל ביישובי העמק. בהתמודדות הראשונה עם הערבים הייתה ידם של הערבים על העליונה. רבים ראו בקרב זה כישלון וברוב הספרים על מלחמת העצמאות הוא הוצנע.

בשנת 1951 הקים הפסל משה ציפראנדרטה לשבעת הנופלים, בצורת גל אבנים על גבעת יהונתן המתנשאת 160 מטר מעל עמק חרוד.

שנים רבות היה המקום מוזנח ואפשרות להגעה הייתה רק ברכב 4X4. במסגרת מבצע שיפוץ אנדרטאות לרגל 60 שנה למדינת ישראל שופצה אנדרטה זו, הושם לוח הנצחה חדש וטבלת אבן עליה חקוק סיפור הקרב. שופרה ושולטה דרך רכב מהר שאול הסמוך.

קיבלנו במייל - בני ברק ויום העצמאות

בני ברק ויום העצמאות/אברהם רייכרט

מתוך "גייסות הרוח" "גייסות הרוח" – קבוצה של כ-30 איש, רובם יוצאי חיל האויר, שבשלוש השנים האחרונות מתכנסים כל שבוע שביעי, לפגישה עם סופר, פילוסוף, או איש אקדמיה מוביל בתחומו

זאב רז הרוח החיה והמארגנת של הערבים האלו ומי שבעצם התחיל והרים את הקבוצה .

 זו מלחמה אידאולוגית.החרדים רואים במדינה, שחגה חל ביום העצמאות רעה חולה, מצב זמני, שיחלוף אם ירצה ה'.לעומתם, אנשי המזרחי (מזרוחניקים) רואים בהקמת המדינה ראשית צמיחת גאולתנו.המלחמה ניתצת ברחובות, בבתי הכנסת, בבתי הספר הדתיים, כל מקום בו יש עירוב בין חרדים למזרוחניקים.הוויכוחים מתחילים בבית הספר, נמשכים ברחוב, בבית המשותף, וכמובן בבית הכנסת.אצלנו יום העצמאות הוא חג ברמת שאר החגים (פסח, שבועות, סוכות);הציבור לובש חג ונוהר בהמוניו לבית הכנסת, לתפילה חגיגת ולאמירת "הַלל" הנאמרת רק בחגים ה"קלאסיים".

בערב התפללתי כמובן במניין של אבי, מניין של הפועל המזרחי. שם נאמרה התפילה בשירה ובזימרה.בירכנו איש את רעהו בחג שמח ויצאנו לשמוח ברחובות. למחרת בבוקר נהגתי להתפלל בבית הכנסת הגדול – שם מקור ה"אקשן".יגידו הלל או לא יגידו? ואם לא יגידו, מה נעשה? נקים צעקה, או נלך להתפלל בחוץ? בקיצור, היה שמח.באותו יום עצמאות פגשתי את מוישי השכן מלמטה שאביו היה חסיד הונגרי, שלא נחשב ציוני גדול."נו מוישי.. כבר תלית דגל?" שאלתי אותו שאלה רטורית.

"איזה דגל בראש שלך? זה בכלל מנהג של גויים להניף דגל" הוא אמר."גם לנעול נעלי בית זה מנהג של גויים" עניתי לו."זה לא דומה, אנחנו נעלנו נעלים עוד לפני שהיו גויים.וחוץ מזה, למה שאניף דגל של מדינה שכל כולה חילוניות, מחללי שבת ואוכלי טריפות?" שאל ברצינות מוישי השכן."כי אם לא היו כל אותם מחללי שבת ואוכלי טריפות, שדאגו שתקום כאן מדינה -אז (אם היית נשאר בחיים) היית אוכל קאפוסטה באיזה כפר נידח בהונגריה, מדבר הונגריתוהסידור היפה שאתה מחזיק עכשיו היה בטח סידור מרופט עם דפים צהובים שלא היית מבין שום דבר ממה שכתוב בו"


"תראה.." הוא אמר "לא אמרתי שהכל גרוע, רק שאני לא מניף דגל במדינה כזו.""אבל בהונגריה... היית מניף דגל לכבוד הקיסר? (אם יש קיסר בכלל...)

פניו השמנמנות האדימו, הוא סידר את הפאות הארוכות שלו מתחת לכיפה השחורה, התחיל להתנדנד ובקול ענות חלושה אמר:

"תראה אולי אתה צודק..אבל מה יגידו החברים שלי מהחיידר?""אז תניף גם כאן!" עניתי לו בלי לשמוע את הסייפא של דבריו.בצהריים פגשתי את מוישי למטה. המרפסת שלהם היתה ריקה מכל סימן של דגל."נו.. מה עם הדגל?""דווקא תליתי, אפילו אבא שלי הסכים""אל תצחיק אותי, אני לא רואה שם דבר אצלכם במרפסת"מוישי השפיל את מבטו ואמר:"תליתי אותו בתוך הבית"

 אפילוגאני בחתונה ירושלמית של אחד מבני המשפחה שלנו. החתונה נפרדת.לידי מתיישב יהודי "בעל גוף" לבוש במיטב האופנה החסידית."מה שלומך, אברימל'ה?" הוא שואל "ומי כבודו?" אני עונה בשאלה"אתן לך רמז – בני ברק""חרדי, חוסיד, בני ברק, באמת שאין הרבה כאלה" אני צוחק ומנסה לדמיין אותו מבעד לזקן העבות, אך לא הצלחה יתרה. 


"משה הרשל אינגרטן, יהושע 23" הוא אומר.מ ו י ש ל' ה???!! אתה מוישל'ה? לא ראיתי אותך 30 – 40 שנה. האמת, לא השתנית" אני צוחק.מבעד לרעש של התזמורת הוא רוכן לעברי, ספק לוחש ספק צועק: תדע לך, שכל שנה יש יום אחד שאני זוכר אותך לטובה"התבוננתי בו במבט מלא פליאה "אותי? כל שנה? "מוישי התיישר, סידר את הפאות מתחת לכיפה השחורה הגדולה ואמר:תדע לך, שבזכותך, בכל שנה ושנה ביום העצמאות אני מניף דגל ישראל ואומר הלל בשקט""בפנים או בחוץ?" נזכרתי בויכוח שהיה לנו "בחוץ!" ענה לי מוישיבגאוה "ואני היחידי בכל השכונה שלנו שיש לו בכלל דגל"חיבקתי אותו וקמנו לרקוד לצליליה הרועשים של התזמורת. 

* כך היה מכונה יום העצמאות בפי חרדי בני ברק

ערב הוקרה לוותיקי גבע- חג שני של גבע - סיכום ותודות

פסח שני תשע"ה

ערב טוב  וחג שמח. בימים של פריחה ולבלוב בצד תחושות של חוסר וודאות, וויכוחים וחוסר נחת מסוים, בחרנו להתכנס יחד סביב מדורת השבט שלנו.

לכל שבט יש את זקני השבט אשר להם מוקדש ערב זה - "אין לי גבע אחרת".נדמה שההסתגרות בד' אמות מקטינה את המפגש בין החברים ואת ההכרות ביניהם. גבע היא חברה של חמישה דורות.

חיים בינינו חברות וחברים מאחרוני דור המייסדים ומראשוני הדור השני להם מלאו כבר 85 שנה ויותר  ושתי חברות אשר עומדות לחגוג השנה את יום הולדתן ה- 100!!! להוקיר זה להכיר. ועל כן בערב הוקרה זה, נערוך עמם הכרות מחודשת.

אורה אפרתי ,אסף לוין, דינה גוריון, ורד אבן צור, יונה ברקאי, יונה גפן , יורם נחשון, מזל גלפו , מרים רכס, נחמן רז ,ניקה ברזק ,סוניה קרמר, צבי לוסטיג, רחל אתקין, רחל סלע, שמואל איתיאל, שרה לוין,

צוהר לחיי זקני השבט ולזיכרונותיהם, פתחנו באמצעות שאלות משותפות ששאלנו את כולם. את התשובות ערכנו לכדי סרטונים קצרים אשר ישולבו בערב זה בשיר ואומר.

 השאלה הראשונה שנשאלה – מהי הפינה או הנוף האהובים עליך בגבע?

 

בין הברושים והכרם שנית נעבור. 

בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק. 

ערב יפה וחמים 

שט על גגות ותלמים, 

אנו כמו כל החולמים 

אחר השמש. 

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות 

לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע 

לו רק יכולנו לקצור 

לו רק לצאת ולבצור 

לו רק ידענו לנצור 

חדוות הנוער. 

שקט ורק צעדינו נותרו על השביל. 

לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו. 

טל על שיחי ההרדוף 

על הבריכות והסוף, 

טל על ראשך הכסוף 

ועל עינינו

שקט איננו תנומה. שקט הוא הרווח בין רעשים, שקט הוא הוא רווחה. שקט הוא הפסקה נינוחה בין מאמץ למאבק. שקט הוא הרוך החמקמק בטרם נקום בשנית לנקות את האבק.

את השיר 'היי שקטה' כתבה רחל שפירא כמו ברכה מיוחדת לקבוצת גבע בערב זה.

היי שקטה, עכשיו הכול בסדר 

אפילו המחנק עומד להשתחרר 

זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן 

זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 

כאילו האוויר נותן לך הגנה 

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 

כאילו מעפר פורחת שושנה. 

אל שבילי הילדות מובילים אותנו צלילים, ריחות וטעמים. זיכרונות שמפציעים פתע אל מול פרח שפרח באביב אל מול פרי חדש שמבשיל בנו טעם של פעם. אל השבילים האלה יצאנו בדרך אל ילדות רחוקה.

 

פגישה ראשונה של חיים שלמים היא רגע קסום לחזור אליו. זיכרון ראשון מגבע הוא רגע שנחקק בסלעי הבזלת הלוהטים את חום הקיץ, אותם סלעים שחורים, שבוהקים מגשמי החורף. זיכרון ראשון בגבע.

לא תמיד קלה דרכנו הסלולה על מדרכות. המדרכות בגבע מצטלבות תמיד. אלה ההולכות ממערב למזרח מובילות אדם אל יום עבודתו. אלה המחברות את הצפון לדרום מובילות אדם בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי –בין החדר לאולם, בין ארון הבגדים למכבסה, בין הבטן המקרקרת לחדר האוכל.

 

רוחות מנשבות על הגבע מכיוונים שונים ומשתנים. רוחות נובמבר המזרחיות והקרות מזכירות לחיילים כי השבת תכף נגמרת והגיע הזמן לארוז שוב את התיק. רוחות דרום מערב מבשרות ליוגבים על הגשם הקרב ובא. הצפוניות מביאות לזקנים את הקור בעצמות וגם את השלג פעם בארבעים שנה. רוחות מכיוונים שונים מביאות אלינו רעיונות של שינוי ותהפוכות. אביבים עולים ואביבים נובלים.

- מהפכות עולם מתחוללות מעל ראשנו ומאיימות עלינו כרוחות טורנאדו מעל ערבות קנזאס הרחוקות. אך גם צלילים באים מעבר ים. צלילים של אמונה ושל תקווה כי לא הכול נגזר מראש, ולא הכול ידוע. צלילים שמספרים לנו את שאולי מאוד קל לשכוח. שרוח האדם היא זו

-                    מעגלים נסגרים ונפתחים, עתיד מוביל לעבר, חדש מוליך לישן, העולם הגדול לוקח אותנו אל בית אבא. התקליט החדש של הגבעטרון שובר קפסולה של זמן אל זיכרונות הילדות שלנו, אל הגעגועים העתיקים של סבינו וסבותינו.

 

קבלת שבת: לקבלת השבת היה ריח של תפוחי אדמה בשמנת. היה בהן צלצול התרווד בתוך כלי נירוסטה עמוקים ואד של מרק מרחף באוויר. יריעות ניילון שקופות על המפות הלבנות ובגדי שבת בארון בית הילדים. קדמו להן מסדרים לניקוי אוזניים של המטפלות וסיפורי חסידים שפועה רז הייתה קוראת לנו מהמקראה של בית הספר. אבל השיא הגיע עם תרועת האקורדיון של יובל גוריון או של אברהם לקס. אז היה מתחולל הפלא הגדול בעיניהם של ההורים והסבים.
עיני החול היבשות היו מתכסות לפתע בדוק של געגוע משיחי. לכה דודי לקראת שבת. הבת בתלתליה החפופים, שלום עליכם מלאכי השלום וצלצלי שמע. הגרונות היו מתחממים, היד המיובלת כמו מאליה מתחילה לתופף על השולחן את כובד המקצב המתרגש. ימין אלוהינו תרעץ אוייב! כופרים שמתרפקים על עולם האמונה הרחוק אשר הותירו מאחור. מתערסלים בשמיכות ילדותם לרגעי התרוממות רוח עילאית, בעודם מקבלים את פני המלכה – השבת בכבודה ובעצמה.


 יש גבע אחרת? זו המופרטת עד עצם, זו המשמרת כל שביב מנהג בתואנה ש'תמיד היה ככה' ש'אוי אם נשנה', גבע של הקשישים, גבע של המחדשים, גבע הבועטת, גבע הקולטת, זו המשלחת את בניה החוצה כדי לחיות ביתר חופש, זו האוספת אותם אליה ברגעי משבר, זו המתווכחת ודנה את נציגיה ברותחין, זו היודעת להתגייס למען תושבי הדרום ולמען ילדי איל"ן.

הרבה את עצמה לדעת פנימה, ומתרברבת על עצמה כלפי חוץ. זו שטרם מצאה את דרך הלבנים הצהובות, אל ארץ עוץ בין ה'לי' וה'לנו'. כל אלה היא אותה גבע ואין אחרת. על המדרכות הללו, בבתים, בשדות ובאולמות הייצור זו אותה הגבע ואין אחרת.

 

רבים מבני גבע כתבו לה –יאיר זק, גילי קורן ודידי מנוסי זכרם לברכה,

גדעון גולן ונחמן רז יבדלו לחיים ארוכים. אך לעתים נדמה שמי שמביט על גבע מבחוץ רואה בה דברים שאנחנו מתקשים לראות. כזה היה אמנון בקר – חבר קבוצת יזרעאל, שהביט עלינו ממרומי הגלבוע לפני 44 שנים וכתב את המילים הבאות:

"תלתלי זהב לך – כסף אהפכם לי; צחצחות פניך – בקמטים אחרוש; [...] אם קשה הדרך – אל יירך ליבך, הולם בו אני נוטעת; [...]אם אלי תבואה, שם בראש הגבע, עזה תהי כמוות אהבת חיים". אהבת החיים העזה היא שמניעה אותנו לחגוג יחד את הפסח הזה בתקווה לאביב חדש ומתחדש. חג שמח וברכות לוותיקינו היקרים.

אורי ברזק

ערב הוקרה לוותיקי הגבעה

אין מילים לתאר את הערב, מושקע מהפרט הראשון עד האחרון. מרגש עד דמעות. ראיתי ושמעתי את הקהל, ראיתי את עיניהם המבריקות של הוותיקים, כמה אושר נגרם להם. מגיעה תודה ענקית ליואל שלקח על עצמו את האירוע וראה בהפקתו חשיבות עליונה, לוותיקים ולכל חברי גבע.

היה מרתק, כל הכוחות המקומיים: קרינים, שחקנים, זמרים ורקדנים היו מקסימים ונתנו את כל יכולתם וליבם להצלחת הערב.

תודה לעופרי על הפקת הסרטים הנהדרים. האולם הפך עורו ונהיה למקום מדהים. שולחנות ערוכים, נרות, פרחים וכבוד, ממש קסם.

מילותיה של רחל סלע: אם לא הייתה גבע, הייתי יושבת מול הגלבוע ומחכה ש"גבע תקום ותבנה"

ממש חדרו ללב ונתנו משמעות עמוקה לעצם היותנו פה על הגבעה.

מצווה עלינו לשמור על הבית הזה, הוא שלנו, ורק אנחנו יכולים להמשיך את השושלת הזאת שרק טוב יהיה בה. ושוב תודה לכל העוסקים בהרכבת הערב ולמשתתפים ובעיקר ליואל שניצח על ההפקה ועל כל פרט בה.

כל הכבוד ויישר כוח

אמירה ידין

מחזור ה'

כדי להיות מאושרת אני מוותרת על התגמול האישי של כל שאר חברי גבע - רחלי וייס

 

 

 

מחקרים מראים שעובדים מאושרים יותר הם עובדים טובים יותר. אז איך גורמים לעובדים שלך במשרד להיות מאושרים יותר

סוכנויות הידיעות

01.04.2015 20:21

מחקרים מראים כי עובדים מאושרים יותר הם עובדים טובים יותר שעומדים יותר ביעדים מאשר עובדים שאינם שבעי רצון. כך למשל, עובדים מרוצים מסייעים לעמיתיהם 12% יותר מאשר עובדים שאינם שבעי רצון, ועומדים ביעדים שהוצבו להם 31% יותר מאשר מקביליהם הבלתי מרוצים. כמו כן נמצא קשר בין רמת שביעות הרצון של עובדים לבין בריאותם, בטיחות בעבודה, פריון עבודה, היעדרויות מהעבודה, רמת שירות לקוחות ורווחיות החברה.

אך כיצד ניתן לגרום לכך שעובדיך במשרד יהיו הכי מאושרים שאפשר? אתר החדשות "ביזנס אינסיידר" דיווח על דו"ח שערכה חברת משאבי האנוש גלובופורס אשר בו הוצגו חמש שיטות שבהן מומלץ למנהלים להשתמש כדי לגרום לעובדים להיות מאושרים יותר בעבודה.

1. . לתת לעובדים תחושת משמעות ושייכות

"אנשים רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר - בין אם מדובר בצוות, בחברה או בקהילה", נכתב בדו"ח של גלובופורס. "עבור עובדים רבים, משמעות יכולה להיות בסך הכל רצון להשתתף בהשגת מטרות החברה, ולהרגיש חבר מוערך בצוות". לפי המחקר, בחברות שבהן ניתנת לעובדים תחושה של משמעות ויעדים בעבודתם, שיעור היעדרויות העובדים נמוך ב-60%.

. 2. להעניק לעובדים הזדמנות להצליח ולהתפתח

התפתחות מקצועית וצמיחה אישית נמנים על הדרישות הנפוצות ביותר בקרב מחפשי עבודה בארה"ב, ואחד הגורמים המובילים לחוסר שביעות רצון של עובדים הוא תחושה של קיפאון ונתק מיעדי החברה, נכתב בדו"ח.

. 3. לעודד הכרת תודה

מהעובדים בארה"ב העידו כי הכרה מצד מנהליהם היתה בעלת השפעה חיובית על רמת האושר שלהם בעבודה, לפי סקר שערכה גלובופורס. "מתן אפשרות לאנשים להביע הכרת תודה גם תורם באופן מדהים לבריאות, פריון העבודה ורמת הסיפוק בעבודה", נכתב בדו"ח.     

4. . גמישות רבה יותר

"חברות שבהן נרשם הזינוק החד ביותר ברמת הסיפוק של העובדים היו אלו שבין השאר הדגישו את הצורך באיזון בין עבודה לפנאי", נכתב בדו"ח. 80% מהעובדים העידו על עצמם כי היו מאושרים יותר לו היתה גמישות רבה יותר באפשרויות העבודה שלהם, ומבין העובדים שכבר נהנים מגמישות בעבודה, 90% אמרו כי הדבר הקל עליהם את הנטל באיזון שבין עבודה לפנאי.

5. . לטפח אמון

"אחד הגורמים שתורמים הכי הרבה לרמת שביעות הרצון של עובדים היא יצירת תרבות של אמון בתוך הארגון שלך. משמעות הדבר היא לא רק אמון של עובדים במנהיגותך, אלא גם אמון בין העובדים לבין עצמם", נכתב בדו"ח. הגברת האמון יוצרת סביבת עבודה שמטפחת חברי צוות מאושרים, מסורים ופרודוקטיביים, סיכמו מחברי הדו"ח

אף מילה על תגמול כספי.!!!

מוגש כחומר למחשבה לצוות שעוסק בשכר דיפרנציאלי

הביאה לדף  רחלי וייס

ספרים חדשים בספריה

ספרים חדשים בספרייה – מרץ- אפריל 2015

ספרות עברית

כאב - צרויה שלו


שנים רבות לאחר נטישתו המכאיבה, חוזר אהוב נעוריה של איריס אל חייה ומביא אתו שמחה ותשוקה וזיכרונות מתוקים ומרים. איריס, מנהלת בית ספר מצליחה שנפצעה בפיגוע עשר שנים קודם לכן, חיה חיים עמוסים ותובעניים לצד בעלה וילדיה, ועכשיו נדמה שכל הסימנים מראים שעליה לממש את האהבה החדשה-ישנה שניתנה לה כמעין הזדמנות שנייה שאין להחמיצה. אלא שבמקביל מופיעים גם סימנים אחרים, מטרידים, הנוגעים לבתה שאך זה עזבה את הבית, ומציבים את איריס בפני הכרעה בלתי אפשרית: האם בידיו של אהוב נעוריה תמצא מרפא לפצעיה הנושנים והקלה לכאביה, והאם כדי להחלים יהיה עליה להכאיב לקרובים לה ביותר. 

כאב הוא רומן רב-עוצמה על שתי אהבות גדולות המתנגשות זו בזו, על מאבק שאי אפשר שלא להזדהות אתו, בין התשוקה לשוב ולהיות מי שהיינו פעם לבין המחויבות להווה החי. בלשונה הפיוטית שקנתה לה שם עולמי מעלה צרויה שלו שאלות על הגלעין הפנימי של אהבת אמת - האם הוא עשוי משעבוד או מחופש, על טיבו של הזמן ועל המציאות הלאומית האלימה אשר מסיטה את החיים הפרטיים ממסלולם. שלו, רב-אמן של זרם התודעה הנפשי, הופכת סוגיות מעמיקות לממשות חיה ונושמת של עלילה מסעירה. 

אורגת השטיחים מאיספהן - שמואל פרץ

הבית אשר נחרב - ראובן נמדר


סנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה, אלגנטי ומרשים, הוא התגלמותה של ההוויה הניו יורקית העכשווית, המצליחה והמרוצה־מעצמה: הוא מתגורר בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, מפרסם מאמרים מבריקים במיטב כתבי העת ומנהל בקלילות מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו. אלא שלפתע פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים: חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים. אלה חושפים בקעים במסכת חייו המושלמת-לכאורה, והפרופסור הנינוח חוֹוה קריסה שממדיה פסיכולוגיים ותיאולוגיים כאחד. 

ובתוך כל זה נשזרת עלילת משנה בלשון חז"ל, המתארת את סדר עבודת הקורבנות והקטורת ביום הכיפורים. שורותיה הנפתלות משמשות מפתח פרשני למהומה שאליה נקלעים חייו השאננים של הפרופסור היהודי־ניו יורקי. 

השפה העברית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה, היא גיבור נוסף ברומן. דווקא על רקע אי־ישראליותה המובהקת של העלילה, המתרחשת כולה בניו יורק, על רחובותיה, מסעדותיה ודמויותיה הססגוניות, הבחירה בעברית מסמנת כי תשוקתו האמיתית של הרומן מקורה במקום ובזמן אחרים, קדומים וקמאיים. 

אתנה - אורלי קראוס-ויינר

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני – צמח צדוק

אהבה כואבת-חלק ראשון: שירי - רם אורן

ההיסטוריה של המחר  -  יובל נוח הררי

אריות ברחוב הירקון - נתן דונביץ' (נתרם לספרייה)

ספרות מתורגמת

אפקט רוזי - גרהם סימסיון


רב המכר העולמי "פרויקט רוזי" (מעל מיליון עותקים ביותר מארבעים מדינות) זכה להצלחה מסחררת והיה אחד הספרים הנמכרים בישראל בשנים 2014-2013. ב"אפקט רוזי", ספר ההמשך השנון והאינטליגנטי, אנו חוזרים אל עלילותיהם של דון ורוזי, שהפעם נאלצים לצלוח משימה מסובכת לא פחות ממציאת רעיה או איתור אבא ביולוגי – התמודדות עם חיי נישואים. וכפי שקרה ב"פרויקט רוזי", גם הפעם דון מנסה להתמודד עם מכשולים בדרכו הכמעט-מדעית, שרק מסבכת את העניינים עוד יותר. 

לאחר שדון ורוזי נישאו, הם עזבו את אוסטרליה ועברו להתגורר בניו יורק. כעת דון מועסק כפרופסור לגנטיקה באוניברסיטת קולומביה, ואילו רוזי לומדת רפואה. אלא ששגרת חייהם המתוכננת בקפידה משתבשת בעקבות הודעה מפתיעה של רוזי: "אנחנו בהיריון". ההודעה נוחתת על דון בדיוק כשהוא עומד לבשר לרוזי על כך שחברו הוותיק ג'ין נזרק מהבית על ידי אשתו, לאחר שנתפס בוגד עם צעירה איסלנדית. כעת הוא צפוי להגיע לניו יורק ולהתארח בדירתם הקטנה למשך פרק זמן לא ידוע... 

ההיריון הלא מתוכנן מניע סדרה של אירועים שמטלטלים את חיי הנישואים ומערערים את מצבו הנפשי של דון. בניסיון נואש לפתור את המתחים הזוגיים ולספק פתרונות מושכלים לבעיות של חבריו, דון הולך ומסתבך ברשת של שקרים. כדי להתכונן לתפקידו החדש כאבא, הוא יוצא לעקוב אחר ילדים בגן שעשועים ומשתתף בלידה שמסתבכת, ועקב כך נקלע להסתבכויות עם משטרת ניו יורק, עם עובדות סוציאליות ועם חוקרות פמיניסטיות בעלות אג'נדה לסבית. רוזי, מצדה, לא מוכנה לקבל את משטר התזונה הקפדני של דון, ומתחילה לפקפק ביכולתו להיקשר רגשית אל ילדם ( אותו "בוסר-אדם", כהגדרתו.

מה קרה לדורה ברודר - פטריק מודיאני

צ'קורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו – הרוקי מורקמי

הטוחן המיילל - ארטו פאסילינה

ערים של נייר - ג'ון גרין


קוונטין ג'ייקובסון, המכונה קיוּ, היה מאוהב כל חייו בשכנה ההרפתקנית והמדהימה שלו, מרגו רוֹת' ספיגֶלמָן. ולכן כשהיא פותחת את חלון חדרו ומציעה לו להצטרף למסע של נקמות – הוא מצטרף בהתלהבות. עם תום הלילה הארוך שהם מבלים יחדיו, קיוּ מגיע לבית הספר ומגלה שמרגו, שתמיד היתה חידתית, נעלמה פתאום ונהפכה לתעלומה. עד מהרה הוא מגלה שהיא השאירה רמזים במיוחד עבורו – ובהם הספר "עלי עשב" של המשורר וולט ויטמן. הוא יוצא למסע חיפושים בעקבות הרמזים, בניסיון לגלות לאן נעלמה מרגו. אך ככל שהוא מתקרב אליה, מתברר לקיו עד כמה הוא לא מכיר בעצם את הנערה מן הבית השכן. 

את ערים של נייר אפשר לקרוא כספר מסע, כספר התבגרות, כסיפור אהבה, או כסיפור על חברות, אך בעצם הוא כל אלה גם יחד

קונטרפונקט - אנה אנקוויסט

הנמלטת האחרונה – טרייסי שבלייה

אמון-סבא שלי היה יורה בי - ג'ניפר טגה/ניקולה זלמייר

בגיל ארבעה שבועות נמסרה ג'ניפר טֶגֶה על ידי אמה הגרמנייה לטיפולן של נזירות בבית ילדים במינכן. היא הועברה למשפחה אומנת שאימצה אותה בגיל שבע ואז ניתק כליל הקשר שהיה לה עם אמה וסבתה האהובה. עם אביה הניגרי, שממנו ירשה את עורה הכהה, לא היה לה אז כל קשר. בגיל שלושים ושמונה, בעת שיטוט בספרייה המרכזית בהמבורג, נתקלה במקרה בתמונת אמה הביולוגית על גבי ספר שחשף בפניה סוד משפחתי גדול שהוסתר ממנה כל השנים: אַמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב, הוא סבא שלה. בספרה אַמוֹן – סבא שלי היה יורה בי מתארת ג'ניפר טֶגֶה את המסע הפנימי האמיץ שהתעקשה לעשות מאז הגילוי. במסעה היא חוקרת את דמותו של אמון גֵּת, הנאצי האכזר, אבל גם את אמה הביולוגית וסבתה, שדמויותיהן נצבעות עכשיו באור חדש המאיר צדדים אפלים בילדותה שלה; היא חוקרת את מה שהודחק והושתק עשרות שנים, לא רק במשפחתה, אלא בחברה הגרמנית כולה; היא חוקרת את הקשר האישי שלה עם חבריה בישראל, צאצאי קורבנות השואה. מתוך השבר הגדול של הגילוי היא בונה מחדש את זהותה, ברגישות ובחוכמה. את כתיבתה האישית מלווה ניקולה זֶלְמַיֶיר בסקירה המשלימה את התמונה המשפחתית וממקמת אותה בהקשר רחב.

אדם האחרון - מרגרט אטווד

 

גפה מציפה את פני האדמה ומטביעה את האנושות כולה. רק מעטים ניצלו, ובהם טובּי והבּזאים ירוקי העין, יצורים עדינים מהונדסים גנטית דמויי אדם שעתידים לרשת את הארץ. 

טובי משמשת כאֵם לבזאים הסקרנים, שרואים באיש-השלג-הג'ימי החולה את נביאם, ומספרת להם על מוצאם. בתוך כך נפרש בפנינו סיפור סופה של האנושות וראשיתם של הבזאים. 

אדם האחרון הוא סיפור לא צפוי, מצמרר ומצחיק המסופר בשנינות, בדמיון מסחרר ובהומור שחור, הצולל עמוק יותר אל עולם דיסטופי מאתגר. 

אדם האחרון הוא הסיום המרגש והדרמתי לטרילוגיה המהוללת שהחלה בבז וניאלה ושנת המבול. 

מרגרט אטווד - מלכת הספרות הקנדית - היא סופרת, מסאית ומשוררת מהחשובות בעולם, "זקנת השבט" כמעט בעל כורחה (שכן "כמה אנחנו כמהים לכך, להיעדר עצות!"), וכתיבתה היא מופת של זיקוק, דיוק וצלילות המשולבים בהומור חריף ובחמלה. אטווד חיברה יותר מ-30 ספרי פרוזה, שכמה מהם, דוגמת עין החתול והמתנקש העיוור (ראו אור בהוצאת כנרת), הפכו לאבני יסוד בתרבות המערבית. כמו כן פירסמה יותר מ-;15 ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות. היא זכתה בפרס בּוּקֶר בשנת 2000 על ספרה המתנקש העיוור, בפרס ארתור סי קלארק לספרנות מז'נר המדע הבדיוני וב-2001 בפרס דן דוד המוענק על מצוינות ותרומה לאנושות. 

מרגרט אטווד נולדה בשנת 1939 באוטווה וגדלה באונטריו ובקוויבק. אביה היה אנטומולוג, והיא בילתה לא מעט בשטחי הפרא של קוויבק. למדה באוניברסיטת טורונטו, ברדקליף ובהרווארד. היא נשואה לסופר גרים גיבסון ויש להם בת אחת.

שבוייה בידיך - דיי סילביה

 

תרבות בעמק

משכן לאמנות עין חרוד



אודיטוריום מירון סימה

דברים טובים

 

קול התור נשמע בארצנו ואיתו הגיע תור השיפודים ושאר ירקות. לא בטוח שהאבות המייסדים, כשהקימו לנו מדינה, התכוונו לסערת המנגלים המתרגשת עלינו מדי יום העצמאות. הפרשנות המודרנית ל"חג מהו?" - מצביעה במפורש על שיפודים ושאר אובייקטים "על האש"  כבטוי ליציאה מחשכת הגלות לחרות וחדוות הגאולה. שיהיה...  אז אנחנו מצטרפים בהצעה לשיפודי עוף קצת אחרת  (אף כי לא ניסינו את כל השאר.)  

מצרכים:

1 ק"ג פרגית חתוכה לקוביות בגודל 3 ס"מ

3 בצלים חתוכים לרבעים

חופן עגבניות שרי

3 גמבות אדומות חתוכות לקוביות

2 שיני שום

2 ראשי סלרי מקולפים

2 שורשי פטרוזיליה

2 גזרים מקולפים

גבעולי טימין

גבעול אורגנו

1/2 כוס שמן קנולה

מלח ופלפל


בסיר שמים את הגזר, שורש הפטרוזיליה והסלרי. מכסים במים ומבשלים בערך 30 דקות, עד שהתרככו.

מסננים מהמים ומניחים בקערה לצינון.

מוסיפים את השום והשמן וטוחנים בעזרת מיקסר מוט. ניתן להוסיף עוד מעט שמן אם התערובת סמיכה מדי.

מעבירים את המרינדה לקערה ומשרים בה את הבשר .

מוסיפים את ענף הטימין והאורגנו.

עוטפים בניילון נצמד ומכניסים למקרר ללילה שלם.

·                     על שיפודים משפדים קוביית בשר, לאחריה בצל ולאחריו גמבה או עגבניית שרי וחוזרים על הסדר הזה עד קצה כל שיפוד    צולים על המנגל 2-4 דקות

העתקת קישור