דף מספר 2274
2/6/2017
רשימת המאמרים
לחצו כאן להצגת כל הכתבות ברצף
דף 2274

 

דף מספר 2274 ח' בסיון תש"עז 2 ביוני 2017

עריכה והדפסה : נעה ידין  ועדנה לנדאו , דליה זבולון

עריכה באינטרנט: טל גולן  אייל אורן

הדף באתר גבע www.kvgeva.org.il. הערות, כתבות, מכתבים, בקורת ומחמאות מהבית ומהפזורה אפשר לשלוח ל  e.mail שלנו: daf@kvgeva.org.il

 

50 שנה למלחמת ששת הימים

 

ציור עמי גורן

 

 

האווירה לפני מלחמת ששת הימים - דוד שטנר

האווירה לפני מלחמת ששת הימים

בחוברת זו מובאת לפני הקוראים שלנו משהו מאווירת החיים בגבע בעת מלחמת ששת הימים. כדי להבין ולחוש את האווירה בגבע של ימי המלחמה ההיא, צריך להביט ולו בקצרה על הנעשה במדינה עוד לפני פרוץ הקרבות

ביום העצמאות תשכ"ז, כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, באמצע המצעד הצבאי, העביר המזכיר הצבאי של ראש הממשלה פתק ללוי אשכול. בפתק הייתה ידיעה קצרה על כוונת מצרים להכניס יחידות צבא לסיני, שהיה אז אזור נטול כוחות כמעט. פירושו של פתק זה היה ברור: המצרים מתכוננים למלחמה קרובה. במצעד החלה התדרדרות, כשמצרים ואחר כך סוריה, עושות את ההכנות לקראת קרבות המלחמה: מצרים החלה בתעמולה פומבית כנגד ישראל, כולל איומי מלחמה. היא ביקשה/דרשה מכח החרום של האו"ם לצאת מסיני שם היה כשוטר מלאחר מלחמת קדש ב – 1956), סגרה את מצרי טיראן לאניות ישראליות השטות לאילת וממנה, הכפיפה את צבאות ירדן וסוריה לפיקוד משותף אתה. הגבול של ישראל וסוריה היה חם תמיד עקב תקריות גבול שונות, וגם שם היה ברור שיש לסורים פוטנציאל ואף כוונות התקפיות. גם ירדן קידמה לשטחה את "עולי בבל" החדשים, הם היחידות של צבא עירק.  ישראל נקטה במדיניות של הכנות שקטות לאפשרות מלחמה, הוסיפה מיגון צבאי ואזרחי, גייסה יחידות מילואים, ופעלה נמרצות כדי למצוא תמיכה לעמדתה בעולם הרחב ובעיקר מארצות הברית. במקומות שונים בארץ החלה באותו זמן התארגנות אזרחית  למקרה שישראל ויישוביה יותקפו בצורות שונות. גם ביישוביי הסביבה שלנו הייתה ערנות, ואף סופר אז שבישוב לא רחוק מגבע ,הנודע בגישה ביטחונית ברורה של רבים מחבריו, בוצעו אז כמה חפירות תעלות בדשאים שונים על כך צרה שלא תבוא.

הרחוב הישראלי רחש אז משמועות שהולידו חששות ופחדים ש"הנה  הנה באה מלחמה כוללת נגד ישראל ומי יודע מי ינצח בה". כנגד הממשלה שבראשות מפלגת  מפא"י הייתה פעילות ערנית הכוללת מגוון פעילות תקשורתית ואחרת (שיש הגורסים שהייתה זו הסתה לשמה), עליה ניצחו בעיקר שני יוצאי מפלגת מפא"י, הלוא הם משה דיין ושמעון פרס. בן גוריון, שגם הוא היה מחוץ למפא"י והיה באופוזיציה לה, ישב בצריפו שבשדה בוקר ולא השתתף בחגיגה. הוא רק נתן עצתו למי שבא להתייעץ אתו (הרמטכ"ל רבין למשל), שלא לצאת למלחמה ללא תמיכת מעצמה גדולה (ארצות הברית) וכן חשש מקורבנות רבים. בלחץ הרחוב הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אליה נכנס בגין ואחרים וכן משה דיין כשר ביטחון. שינוי זה נוצר בעקבות נאום מגומגם של ראש הממשלה שהושמע בשידור חי. לאומה. לאחריו הייתה הפגנת נשים רעשנית בתביעה להכניס את דיין לממשלה, הפגנה שכונתה אז "נשות וינדזור העליזות" (על פי שקספיר) דחפה ממש את דיין לממשלה.

החל מתחילת יוני 1967 היה ברור לכל שפרוץ המלחמה הוא רק עניין של זמן. ישראל עשתה רבות כדי שלא תפתח, אך משעה שהיה ברור לה כי מאמצים אלו כשלו, והיא נמצאת בפתחה של מלחמה, וכי העולם הנאור מתייצב לצדה, היה צריך למצוא מהלך מתוחכם ומכריע אחד בפתיחת המלחמה, שבו יוכרע האויב המרכזי (מצרים) כבר בפתיחת הקרבות,  ושישראל לא תואשם בירי הראשון של המלחמה. ובאמת, הידיעה בבוקר 5.6.1967 הייתה כי המצרים פתחו בקרבות וישראל משיבה מלחמה. האמת היא כי חיל האוויר של ישראל השמיד את חיל האוויר המצרי (והסורי). מפה הכל היסטוריה.

דוד שטנר

 

 

לזכר בנינו - יהודית שמחוני

לזכר בנינו

 

יהודה (יויו) רם

בנם של פניה ולייבוש  רם ז"ל

 


עמירם (עמי) גורן

בנם של פרידה ומיכאל גורן ז"ל

 

בנפול הבנים

להורים השכולים. בנפול בנינו עוטה הלב יגון שחור.

עמי, העלם התמיר בעל ארשת הפנים המאירה, כאילו שכל אונו עוד בחובו ורק מרמזים על הפרי שיבוא.

יויו , אציל ההליכות, כה נאה באושרו ובגרותו הצעירה. כל כולו קשוב ודרוך לזנק לעשייה שתידרש.

בני טיפוחים של ההורים, נאהבים ונעימים על יקיריהם וחבריהם, נושאי תקוות המשק של חברתנו - אבדו במלחמה על זכותנו לחיות. 

יהודית שמחוני

דו"ח מהאסיפה - יוני 1967

דו"ח האסיפה מה 3/6/1967

מספר המגויסים הם 80

מתילדה: חיילים שעדיין לא התחתנו והם בצבא יש לשלוח חבילה.

מיכה: שחיילים שאינם מגבע בשביל שהועדה תשלח להם חבילות יש להביא בקשה זאת למזכירות

בעד הצעת המזכירות – 47 קולות

בעיית רכב

גייסו שלושה כלי רכב, נשארו שניים בבית. תפקיד האחד לשרותי חוץ והשני לשירותי פנים. יש להשתדל שכלי רכב אחד יהיה כל הזמן בבית או שלא יעדר לזמן ממושך.

אנחנו מעוניינים להשתמש ברכב במינימום ההכרחי כי אין מוסך שיתקן כיום. אין להיענות לבקשות חיילים להסעתם אל המקומות ומהם וכן של המשפחות הרוצות לבקר אצל החיילים

גרישה:  יש לנו שלושה  כלי רכב שלנו ולא שנים ובחצר עומדים שלושה כלי רכב כלליים, ציבוריים שבזמן חירום יכולים להשתמש בהם.

מיכה רכב זה אינו בסמכות הקבוצה, ואיננו יכולים לדון בקשר אליו.

נחמן רז: אחד הדברים הלא נעימים לאנשים בחוץ שבבית ישנה התרגשות מופרזת בקשר לנושא זה.

***

עלינו לשקול את הדברים לפי מצב העניינים כיום:

הגיעו עם תחילת הגיוס אנשים שאינם שייכים למקום. היו פניות של אמהות לילדים שהבעלים שלהם בצבא. הייתה פניה למזכירות שנענתה בחיוב לשהייתם.

בקשר לאנשים נוספים שבאו כביכול לעזור – איננו צריכים את העזרה של אנשים שאינם שייכים לנו. אין ביכולתנו לקלוט כיום אנשים שאינם למקום. אם זה מבחינת מקומות מחסה, אספקה וכו'. המזכירות תפעל גם בקשר לאנשים שכבר יושבים פה ואינם שייכים. אם משהו רוצה להביא חבר לקבוצה עליו להגיע לישיבת המזכירות. האמהות הבאות הנה עם ילדים קטנים מקבלות תשלום ממשרד-הביטחון בעד בעליהן המשרתים בצבא ועליהן להכניס את הכסף לקבוצה.

זאב: תומך בהצעת המזכירות רק מציע לא לתת פתח למקרים יוצאים מן הכלל, על מנת לא להסתבך.

מיכה: יש להניח שמוסדות הבטחון עלולים לפנות אלינו בקשר לקליטת ילדים ממשקים אחרים ועלינו להיות נכונים ומוכנים לכך ולכן גם מסיבה זאת  איננו יכולים להחזיק כאן אנשים שאינם שייכים לנו.

נחמן רז:  מציע שהאמהות הבאות עם ילדים יכנסו לעבודה ויכניסו את ילדיהם למוסדות. וכן להכניס את התשלום.

בעיית קשר עם המגויסים

הצענו לתגבר את ועדת-הקשר עם החיילים ולשלוח כל שבוע חבילה ודף אינפורמטיבי. מבקשים להעביר למזכירות את כתובות החיילים.

שנאור: מציע לא לשלוח כל שבוע ולשלוח חבילות גדולות שתספקנה גם לחייל ולחבריו מסביב.

דו"ח האסיפה מה 17/6/1967

קימה לזכרם של עמי גורן ויויו רם.

פניית מוסדות בקשר לנזקים והוצאות בטחון שהיו בעת המלחמה. הצעת המזכירות לא לקבל פיצויים- אושר פה אחד....

עמוס: באו 21 איש מתנדבים 17 בחורים ו-4 בחורות. הם נמצאים פה בתנאי חברים. מקבלים האספקה והוצאות כמו חברים. הם ממש רוצים לעזור ככל יכולתם.

הבחורים עושים רושם טוב באופן מיוחד. החברים מתבקשים להקל עליהם עד מידת האפשר בקשר להפחתת שעה במידת הצורך.

חיים ק.: צריך לעשות להם מסיבת קבלה

 

ציור עמי גורן

פרידה - זיוה ידין

פרידה/ זיוה ידין

היא עמדה בחלון וצפתה בו,

בגבר שלה ,במדי צבא, פוסע במדרכה בצל הברושים.

הוא פסע לאיטו ,הפנה שוב ראשו לאחור, נפנף בידו,

והרחיב צעדיו עד שנעלם.

עמדה בחלון נשענת על כף ידה , צופה במדרכה הריקה,

בוהה וחולמת.

ראשה ריק ממחשבות.

זה עתה נקרא בצו 8 למילואים.

חשה על פניו את הנכונות והתהייה,

חשה את המחשבות החולפות בראשו.

חשבה על הילדים שנפרדו בנשיקה,

ולא הבינו מה .

לרגע נדרכה, חשה בפעימות ליבה,

מהירות וחזקות.

ידיה רעדו קמעא,

עיניה נמלאו דמעות,

והעובדות התבהרו,

תהיה מלחמה...

דמותו צצה בעיניה,גבוה, עם הבלורית המתבדרת

והעיניים החומות מלאות חום ורוך,

שפתיו החמות על שפתיה,

הלך

פרידה.

מיד התעשתה,

רק יצא לבסיס,

זו בטח טעות ,

מה המחשבות האלה

צריך לחזור למציאות.

הילדים מיד יבואו

יש להתנהג באחריות,

יש לקחת אחריות,

לחייך, להמשיך כרגיל,

אני לא לבד.

בערב קראו לי למזכירות

החייל שלי צלצל.

ההתרגשות גדולה, הילדים מדברים,

צוחקים, אולי סיפר בדיחה.

"למה את לא מגיעה לבקר,

כולם באים".

נצלנו הזדמנות ונסענו.

חורשת אקליפטוסים

טנקים,גיפים,

חברים, מפקדים.

לקח את הילדים לראות מה צייר על הטמבון.

ידו קלה בציור,

תרנגול וכלב.

הילדים צוחקים שמחים

ואני -

לא פה.

פתאום קוראים לנו לחזור הביתה.

הגיע העת

יוצאים.

אנחנו הביתה

והחיילים?

בערב סיפרה לי חברה,

בדרכה הביתה ,פגשה אותו עם חבריו בג'יפ.

מסר שלום.

בבית החולים

רעש והמולה מתערבבים. גניחות, אנחות ,מלמולים ,צחוקים.

החדר מלא בפצועים. מיטה ליד מיטה.

חברים מחויילים, מלוכלכים מהקרבות

מהם באו, חברים , בני משפחה,

אחיות בלבן מתרוצצות , מחליפות חיוכים עם הפצועים, חובשות, מרגיעות.

יד מלטפת על המצח, מילה טובה וממשיכות בדרכן למיטה הבאה.

מדי פעם נכנס רופא .עייף, מותש, עובר בין המיטות, קורא בתיק המוצמד למיטה, מחליף מילה ,ממהר. עוד הרבה פצועים מחכים לו. היום לא נגמר, ממשיך לערב, ללילה וחוזר חלילה.

שוכב במיטה הסתורה, פניו מכוסות אבק. כתמי דם על ידיו.

עיניו כבויות, עצובות, ממאנות להישיר מבט.

על פניו קמטי סבל ,מדי פעם מתקפל באנחה, כואב.

קורא לאחות .אולי עוד כדור.

עוד קצת, תתאפק, היא אומרת, רק לקחת.

המחלקה הומה מאנשים.

נכנסת אישה, פניה מבוהלות, עיניה דומעות ודחיפות בצעדיה.

תרה בעיניה, מחפשת. עיניה ננעלות בעיניו. נגשת ובקול שבור שואלת ,איפה הוא.

דממה .

כל העיניים מופנות אליו, לא נשמע כל רחש. אפילו הזבובים עצרו מעופם.

שקט אין קול.

מביטה בעיניו בתחנונים. שיענה כבר, שתדע...

מצטער איה, אני כבר מהלילה פה, אינני יודע..

קולו כמו מתחנן על נפשו.

מסתובבת אליו, מביטה סביב ונעלמת כלעומת שבאה.

הדממה, נמשכת עוד רגע וכמו לפי פקודה מתחדשים הדיבורים.

מסב גבו אל החדר פניו אל הקיר .

שותק.

שכנו למיטה לוחש. היו פה החברה ,

כשעלו לגולן, סיפרו, הוא נהרג.

ידע, אינו יכול לספר. זה לא תפקידו.

ידע, היא לעולם לא תשוב לדבר עמו.

עוד בתקופת ההמתנה, כשבאה לבקרו,

אמרה לו, אתה חברו ,שמור עליו.

הוא יודע שלא יחזור.

הבטיח.

אבל החיים רצו אחרת.

מיומנו של זאב קליין

זאב קליין היה מגוייס במילואים ושירת בחזית הדרום  אנו מביאים קטעים מיומנו אותו כתב בזמן הקרבות ולאחריהם 

28/5/67

חצות. שמי נוגה גבוהים ונקיים. רבבות כוכבים מרצדים. עולמות רחוקים וקרים.

חצות. ברגע זה מלאו לי 30 שנה. האם אעביר את היום? האם אזכה לחיות את שנתי ה- 31?  ....לפני 5 שעות כינסנו המפקד והוא גבוה וחיור ומבוגר מתמיד.

בקול חגיגי והחלטי אמר: עם שחר זה יתחיל. כוחותינו יפרצו בצירים...

לרגע השלך הס עמדנו קפואים. נמלים קרות החלו עולות ברגלי...הדם אזל מפני...מחשבות התרוצצו בראשי כשהן רודפות זו את זו...

הנה קו  הגבול, הוא כבר לא נראה בשטח. הטור נמשך ונמשך זורם הלאה הלאה רומס תחת גלגליו גבול זה ומכסהו באבק. הרושם אדיר. עצמה כזו עוד לא נראתה. אלפי כלי רכב נעים בטורים ארוכים ונבלעים בתוך האובך, במרחבי המדבר העצומים.

התקדמנו מעל הכח. בתוך המכוניות נראו נקודות זעירות. אלה אנשים. הם הולכים לחזית לקו האש. הם מרגישים. הם פוחדים. הם חיים. הם רוצים מאד לחיות. ואני רואה אותם רק כבליטות זעירות... את משימתנו לא בצענו. נאלצנו לחזור, הייתה פעילות מיגים באזור.

ירד הערב. לילה. למחרוזת הניצחונות נוספים שמות מוכרים נוספים. אל עריש בידנו. אום כתף נפלה. בגזרה הירדנית והסורית השתלטנו על המצב...אנו גאים על היותנו ישראלים...

13.6.

בעיית השבויים  לא נותנת לי מנוח. במלחמה צריך להרוג זה נורא. אבל אין כנראה ברירה. אם לא נהרוג ניהרג. אין פה הרבה מקום למחשבה אין גם זמן למחשבה.

אבל השבויים, הם באים אלינו לעשרות. יש המקבלים אותם בנשק שלוף בקללה אכזרית במכה ולמכלאה. יש הנותנים לשבויים אפילו סיגריה בדרך למכלאה. אנושי ויפה.אך יש המתעללים ממש בשבויים...

עוד לא שמעתי על חייל הנענש על יחס אכזרי או הריגת חייל מצרי חסר נשק הבא להתמסר. האם יוכלו אותם רוצחים לחזור למסגרת החיים הנורמאלית? לאהוב את נשיהם וילדיהם...למרבה הזוועה התשובה היא כן.

אדם מוצא לו הצדקה למעשהו גיבוי או התעלמות מגבוה...

ברור אם מי מאיתנו ייפול לידי המצרים גורלו יהיה מר פי 77 אך האם זו הצדקה? ...האם הפתרון לכך הוא הסרת כל רסן, התפרעות, השתוללות

זה בשום אופן לא יוכל להיות הפתרון.כל הימים האחרונים הלכתי עם הרגשה לא טובה בלב.

פגשתיו שוב בנחל אחרי הקרבות. היינו מחוץ לעיירה באזור היו מונחות עשרות גוויות של חיילם מצרים. נדמה היה לי שהבחור מזועזע אך הוא אמר לי בפשטות הרגתי רק 6 מהם. לא הצלחתי יותר. ועם זאת התקרבו אלינו   2 כלבים מזוהמים שהסתובבו בין הפגרים. חשבתי שהבחור ירביץ בהם צרור , אך הוא פתח את מימייתו ( המים היו בצמצום) שפך את המים לכלי נתן לכלבים ועוד השגיח שהכלב החזק לא יקפח את חלקו של החלש.

זוהי מלחמה. ואני רוצה בכל ליבי שזו תהיה האחרונה.

דוד שטנר ומלחמת ששת הימים

דוד שטנר ומלחמת ששת הימים

הייתי אז מפקד מחלקה, מילואימניק צעיר בגדוד 92 של חטיבה 3 ("אלכסנדרוני" ההיסטורית). המ"פ שלי היה פיני שיבולי ממזרע, המג"ד היה רן בר גיורא ("הבן של ברגילבסקי מעין חרוד"). אתי בגדוד היו יונה גפן, דן לב, ערי גיל, יוסף בן שמעון, ויובל גוריון המנוח. יודעי העברית שבינינו קראו לחטיבת חי"ר זו "חטיבה עילית", שכן רבים מחייליה היו מנצרת עילית, עפולה עילית ויוקנעם עילית.

לאחר שמיצינו את ההכנות למערכה בימים ארוכים וחמים ומלאי יתושים, כשהתרוצצנו והתאמנו בגבעות חוקוק שליד הכנרת, הגדוד שלנו קיבל משימה לבלום בכל הכוח אפשרות שהסורים ינסו להיכנס למשאבות המוביל הארצי בטבחה ויפוצצו אותן. הגדוד נערך ליד המושב הצעיר אלמגור. הגבעה "שלי" הייתה גבעת "זומזום", שחלשה על הכניסה לאלמגור ועל סביבותיה. כך חפרנו לנו בהתמדה מדכאה באדמתה הבזלתית שסלעיה לעגו לנו ולחפירותינו. ובכל זאת: כשהסורים הפגיזו אותנו די קרוב ואף פגעו  בגבעה זו, העמדות שלנו עמדו במבחן. בשבת 10.6.1967 חצינו ברגל את הירדן, וכבשנו מוצב סורי ליד הכפר משפע. הגדוד כבש גם את "בית הבק" ומקומות נוספים. מאוחר יותר עלינו למרכז הרמה. שם יחד עם קצין נוסף בפלוגה, דוד ילין מיגור, קיבלנו כניעה של תושבי כפר באמצע הרמה, שמבחר מתושביו יצאו מולנו, שני קיבוצניקים עם "עוזי" וחגור, והם הניפו בדים לבנים והתמסרו ברצון מופגן לכובשים החדשים. כשחזרנו מהמשימה נודע לי כי יויו רם נהרג. מאוחר יותר נודע לנו על נפילתו של עמי גורן.

בתום המלחמה חזרתי לגבע. לא הכרתי את חדרי הקטן, שכולו כוסה במרבדים, וילונות חדשים וגם בארון הבגדים היו פתאום בגדים לא שלי. הסתבר כי שולמית רצין עליה השלום, חשבה שגם היא צריכה לעשות משהו במלחמה, פלשה בתנופה לחדרי, שפשפה ומרקה וניקתה כאילו שיש מסדר. בנוסף היא העיפה מהחדר את כל הבגדים שהיו לי עוד במזוודת העץ שלי, אותה הבאתי לגבע בתחילת כתה ח'. שולמית הלבישה אותי כעת מבלי לשאול אותי שאלות מיותרות (כי בעיניה בין כה לא הבנתי בלבוש) בבגדים "סטייל גורדוניה", כיאה לניצחון הגדול במלחמה.


תרבות: פרויקט אופוריה




משכן לאמנות  ימים ושעות:

א'-ה' 09:00 – 16:30

ו' וערבי חג 09:00 – 13:30

שבת וחג 10:00 – 16:30

פרויקט אופוריה / 6 ימים ועוד 50 שנה

פרויקט מיוחד לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים במשכן לאמנות, עין חרוד

לקראת ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים אנו מתרגשים להעלות במשכן את פרויקט אופוריה, הבוחן את תקופת מלחמת 6 הימים מפרספקטיבה של 50 שנה, במבט אמנותי וחברתי רחב.

פרויקט אופוריה הוא אשכול של חמש תערוכות, המשלבות מאות יצירות של אמנים ישראלים מובילים, צילומי מלחמה נדירים, מיצב סאונד, הדפסי רשת, ושידורים חיים, כולם עוסקים בנקודות מבט שונות על מלחמה זו והשלכותיה על החברה הישראלית במהלך 50 השנה האחרונות.

במרכז הפרויקט יוצגו צילומי מלחמה בלעדיים, שטרם פורסמו, של הצלם הצרפתי ז'יל קארון שפעל בישראל ב-1967 . תערוכה זו המאפשרת התבוננות חד פעמית על ימי הקרבות של אותה המלחמה והתקופה שאחריה. עוד באופוריה - מיצב סאונד של האמן דני לביא, המביא פרשנות אישית לפסקול "שיח לוחמים", אוסף אמנות ישראלית הכולל כ-50 יצירות המתפרסות על תקופה של  חמישים שנה מ-1967 ועד היום. גיא ברילר המארח קונגרס ציוני חדש ומתקיים במסגרתו שיחות עם דמויות מובילות בחברה הישראלית, מיצב  ארכיון אופוריה של שוקה גלוטמן, שנאסף במהלך חמישים השנים האחרונות.

יניב שפירא מנהל ואוצר ראשי של פרויקט אופוריה: "אופוריה במשכן הוא ניסיון אתגרי להתמודד עם פרק היסטורי חשוב זה, שהיה לנקודת מפנה בחברה הישראלית. היקף התערוכה והתכנים האצורים בה יאפשרו דיון מעמיק באחד הפרקים המשמעותיים ביותר בתולדות מדינת ישראל".

ז׳יל קארון:  טביעת עין

אוצרת: מיקאלה זיס

עשרות צילומים שטרם פורסמו, אותם צילם זיל קארוןצלם צרפתי צעיר שפעל בשליחות סוכנות Gamma הצרפתית והגיע לארץ בזמן תקופת ההמתנה של טרום המלחמה, תיעודיו של קארון משלוש החזיתות של מלחמת ששת הימים המוצגים בתערוכה מאופיינים באנושיות ובחמלה כלפי מושאי צילומיו-  לוחמים ואזרחים, מנצחים ומנוצחים,

קארון נעלם ב - 5 באפריל 1970 בקמבודיה, באזור שהיה בשליטת החמר רוז, והוא בן 30 בלבד.

 

ז'יל קארון, ליד הר הבית אחרי הקרב, 1967

דני לביא : 50 שנה, אותה מנגינה,

אוצר: יניב שפירא

שיח לוחמים פסקול עדויות החיילים ששבו מהמלחמה וראה אור באוקטובר1967 , חודשים ספורים אחרי תום מלחמת ששת הימים. אותן עשרות השיחות שהתקיימו בחצרות הקיבוצים באותם ימים, מקבלות ביטוי גם חמישים שנה אחרי. הפסקול, משודר בלופ אינסופי ובליווי כתוביות טקסט המוקרנות  במסך לולאת. המקיף את הצופה/המאזין מכל כתלי החדר.

50ל :1967- אמנות שעת מלחמה,

אוצרת:  דנה אריאלי

אוסף מרשים של אמנות ישראלית מאז 1967 ועד, 2017  עבודות מהתחום הפלסטי, עיצוב קומיקס ואדריכלות.  במוטיבים של מלחמה על שלל נגזרותיה, ובכללן שכול, טראומה, טרור כיבוש ואופוריה. אמנים המבקשים להתייחס להשלכות ארוכות הטווח, הדמויות שהובילו אותה, זירות לחימה, סמלים איקונוגרפים, כלי מלחמה וחפצים אחרים המזוהים עם המדינה.

גיא ברילר : ההרצלים החדשים והסטודיו של אבן השתייה,

אוצר: אלעד ירון

בסטודיו שהקים בעין חרוד, מנסה לבחון את הציונות במבט עכשווי ומכנס בשנית את הקונגרס הציוני בין כתלי המשכן בכנס מתארחים בכל יום אורחות ואורחים ממגוון מעגלי שייכות ויצירה בחברה הישראלית למשך התקופה שמראשית ספירת העומר ועד למועד סיום מלחמת ששת הימים. מרחב התערוכה מדמה סטודיו פעיל בו מתקיימים ראיונות ובמקביל נוצרים דיוקנאות מצולמים והדפסי רשת של משתתפי הכנס.

כל מהלך הקונגרס מצולם ומשודר בדף הפייסבוק ואתר האינטרנט של התערוכה.

 

שוקה גלוטמן:  המון שנים טובות, חדר זיכרון

אוצרת:  טל גלפר

חדר הזיכרון של האמן שוקה גלוטמן מזמן למבקרים שהייה בקפסולת זמן, בחלל זה העבר ממשי ונוכח, מתבונן אל ההווה. במרכז החלל סלון ישראלי אופייני לשנות השישים ובו מוצגות עבודת הווידיאו של גלוטמן מצעד 68  צועד לאחור". אוסף "המון שנים טובות" מציפות את החדר ויוצרות ארכיון זמן שראשיתו באופוריה ושיכרון החושים שלאחר מלחמת ששת הימים, וסופו בהווה.

 

אוצר ראשי ומנהל לפרויקט: יניב שפירא

פרויקט אופוריה יוצג עד 16.9.2017

לפרטים ומידע נוסף: לילך סמילנסקי lilachsm@gmail.com  טל' 04-6486038

איה בשור  ayabessor@gmail.com   טל' 04-6486038

העתקת קישור